העיצוב הביקורתי נטוע עמוק בתוך העיצוב הרדיקאלי, ומחבל במצב ה-Default של העיצוב כחיובי ומסחרי, אשר נמנע מנושאים אתיים השנויים במחלוקת. ההפך מכך, העיצוב הביקורתי תוקף את הדוגמות של תרבות הצרכנות העכשווית בעזרת שימוש בכל מדיום אפשרי, מביו-הנדסה ועד קולנוע ומהוצאה לאור ועד אמנות המיצג.
עיצוב הוא החיים, ולכן הוא גם היסטוריה. מעורב כולו במצב האנושי, ובאופן אידיאלי מקדים את האנושות במספר צעדים — ולכן הינו אקט פוליטי— הוא עוקב אחר השתלשלות העניינים ובצמתים קריטיים חייב להוביל ולהראות לעולם דרך אחרת קדימה. Etore Sottsass היה ברור מאוד בנושא הזה, והצהיר בשלהי שנות השישים, שעיצוב הוא “דרך לדסקס פוליטיקה, ארוטיקה, מזון ואף עיצוב”. בסופו של דבר, זוהי דרך לבניית אוטופיה פיגורטיבית או מטפורה על החיים. אכן, בנקודות מפנה שונות האדריכלות והעיצוב הניפו דגל אדום (ולא לבן), וביצירתיות הציעו תיקונים במניפסטים שונים.
הרבה לפני ש”עיצוב רדיקאלי” היה שמה של תנועה איטלקית משנות השישים, האדריכלות והעיצוב כבר הציעו הצעות לבנות, לעצב ולחיות באופן רדיקאלי. שנות השישים שפעו תרגילים מרשימים באוטופיה, שהתחרו בסרטים ובספרים הטובים ביותר בערכי עיצוב ההפקה, אך גם בדמיון הפילוסופי. מהערים הנושמות, מדברות והולכות של Archigram, לקיום מרחיב החשיבה של הקבוצה הוינאית Haus-Rucker-Co, וכל הדרך למבני הענק של Superstudio ו-Archizoom.שלהי שנות השישים היו שיאה של יצירתיות אוטופית. בניה על העבר מבלי למחוק אותו נראתה בלתי אפשרית בשנות השבעים, רגע של משבר כלל-עולמי ושל אלימות. אפילו חולמיו של העשור הקודם פנו אל המטפורה של אש מטהרת ומנקה מה-Ant Farm הקליפורני, שידוע בעיקר מהנסיעה עם מכונית קדילק אל תוך קיר של טלוויזיות בוערות בשנת 1975, ועד לשריפת כסא Lassu על–ידי Alessandro Mendini באותה שנה. הרבה קרה בעיצוב מאז שנות השבעים ועד היום. רגעי פעילות אינטנסיבית התחלפו עם רגעים רדומים מבחינה עיצובית, כגון הרבה משנות השמונים, עד לניעור שקבלנו מהתפרצות האיידס, נפילת חומת ברלין והמודעות המתפתחת שלנו למשבר הסביבתי הקרב, ועוד. בשנות התשעים, עידן פריחת הפוליטיקלי–קורקט והצביעות המתלווה אליו — המניע הטהור ביותר נותר בצילם של מאמצי המיתוג. Colors, המגזין השנוי במחלוקת עדיין של Benetton, שהוצא לאור על–ידי Tibor Kalman ו-Oliviero Toscani בשנת 1991, הביא נושאים ותמות שהיו צפויים לעורר ויכוח. המגזין הואשם באופורטוניזם והדף הכי מפורסם בו אולי הוא התצלום של המלכה אליזבת כשחורה (1993) ורונלד רייגן אכול סרטן (1994) בגליון על נושא האיידס. ובלי קשר למותג Benetton, רעיונותיו והמסר של המגזין מוכיחים כי העולם שוב מוכן לרעיונות חזקים ואנטגוניסטים.
המונח עיצוב ביקורתי הוטבע לראשונה על–ידי Anthony Dunne בספרו Hertzian Tales: Electronic products aesthetic experience and critical design (1999) ומאוחר יותר בספר: Design Noir: The secret life of electronic objects (2001), שנכתב עם FIiona Raby. שניהם עזרו להגדיר תחום חדש, ההולך בעקבות העיצוב והאדריכלות הרדיקאליים משנות השישים המאוחרות ומשנות השבעים, תחום חדש המתמקד בהשפעות ובתוצאות האפשריות מטכנולוגיות חדשות, מדיניות חדשה, מטרנדים חברתיים וסביבתיים גלובליים ובהגדרת מטרות ותחומי פעילות חדשים למעצבים.
תהליך העיצוב הביקורתי לא תמיד מוביל לחפצים שימושיים, אלא נותן מזון למחשבה ומשמש לעזר לאחרים, על–מנת שיוכלו להמנע מדברים ולכוון את מעשיהם העתידיים. תפקידם של מעצבים-ביקורתיים הוא להיות קוץ בבשרם של פוליטיקאים ותעשיינים, כמו גם שותפים של אנשי המדע והצרכנות, תוך ייצור דיון על ההשלכות החברתיות, תרבותיות ואתיות של החלטות טכנולוגיות שנעשות כיום. Dunne ו-Raby אומרים, כי צריך להתקדם מעבר לעיצוב הדברים כפי שהינם היום, ולהתחיל לעצב כפי שהדברים יכולים להיות, לדמיין אפשרויות אלטרנטיביות ולתת צורה לערכים ולסדרי עדיפויות אחרים.
מעצבים אינם יכולים לעשות זאת לבדם, והפרויקטים כאן ניזונים מהדיאלוג עם תחומים אחרים כמו אתיקה, פילוסופיה, מדעי המדינה ומדעי החיים. באותו מאמר, Dunne ו-Raby מתייחסים לדבריו של העתידן Stuart Candy על המיון של יחסנו אל העתיד כעתיד “סביר”, “מועדף”, “מתקבל על הדעת”, ו-“אפשרי”. התחום המעניין למעצבים לעבוד בו הוא כמובן בקטגוריה של ה”מועדף”.
ב-Foragers, אחד הפרויקטים האחרונים של Dunne ו-Raby, הם עוסקים בשאלת עתיד איסוף המזון. הם התייחסו לחרדה מפני עתיד החקלאות וההידלדלות של קרקעות הראויות לעיבוד ושל משאבים, והם עיצבו תרחיש כחלק מ-Protofarm 2050 — פסטיבל של רעיונות שהוצגו על–ידי הארגון הדרום אפריקאי Design Indaba בשנת 2009. במקום להתיחס לעיבוד אדמה על–מנת לייצר מזון, הם בדקו אם אנשים יוכלו ללקט מזון בעתיד, אם אנשים יוכלו לשרוד על מה שכיום לא נחשב אכיל או ראוי לשתיה. במקום להמשיך להנדס מזון Dunne ו-Raby בודקים הינדוס ומיקור חוץ של מערכת העיכול. את זה ניתן להשיג על–ידי שימוש בציוד חדש, המאפשר עיכול ועיבוד של משאבים שניתנים לאכילה בקושי ונמצאים סביבנו — כגון שורשים קשים, חומר תאי שיונקים אחרים ועופות ניזונים מהם וגם אבות אבותינו יכלו להם. מתקנים אלה נלבשים מעל הראש או הגוף, ממשיכים את הגפיים, הפה או איברים פנימיים, ומשמשים יחידות של מיקרו-פרוססורים העוזרים להתפתחות האבולוציונית שלנו. תוכניתם הפרובוקטיבית היא ניסוי, שתוכנן על–מנת ליצור שיח ודיון.
Dunne פיתח ב-Royal College of Art תוכנית עשירה במיומנויות פרקטיות, בנוסף לגישות תיאורטיות ושיתופי–פעולה אינטרדיסציפלינרים בין מדענים, פילוסופים וקובעי מדיניות, בהתייחסם לטכנולוגיות חדשות כגון ביולוגיה סינתטית, הנדסת רקמות ובדיקת יישומן בחיי היומיום. בין הדוגמאות למחקר ראוי לציון של סטודנטים בעמודים אלה, אנו רואים שניים, המתמקדים בגוף האדם. בהכינו את “The Race” מסביר לנו Michael Burton: ” אנו קרבים לתום עידן האנטיביוטיקה. בקטריות ווירוסים מתפתחים מהר יותר מהתקדמות המדע. זיהומים טריוויאלים, שכבר שכחנו מהם יהפכו שוב לקטלניים. “The Race” מסית אותנו לנסות ולהתפתח עם, או מהר מחיידקים ווירוסים, לשקם חלק מן המורשת החיידקית שלנו שסילקנו מחיינו על–ידי יצירת סביבות גידול וסגנונות חיים היגיניים מדי, מה שהחליש את המערכת החיסונית שלנו. על–ידי הינדוס מחדש של צמיחת הציפורניים שלנו, לדוגמא, נוכל לאפשר קרקע פוריה יותר להתפתחות חיידקים. על–ידי יצירת בעלי חיים חדשים, יצירי כלאיים היברידיים, ודרכים חדשות לחבור אליהם, נוכל למקסם את חשיפתנו לשיערם ולטפילים שלהם, כמו גם ליכולות הריפוי העצמי שלהם. זה גם המקרה עם רימות, צרצרים וחרגולים המוחזקים בכלובים העשויים משיער טבעי או מלאכותי.
העבודה Body Modification for Love של Michiko Nitta מראה טכניקה לגידול איברי גוף נבחרים על העור, מה שיאפשר לגדל את נקודת החן האהובה של בן/ת זוגך על כתפך, את הפטמה של האקסית על עצם האגן, קווצת שיער צומחת על היד כדי להזכיר לך את אימך. זוהי מחוייבות לטווח ארוך, כי נקודת החן והפטמה יגדלו ויצטרכו טיפול, והשיער כמובן יצמח וידרוש טיפול וגזירה. על–ידי שתילת הרקע האמוציונאלי שלנו אל תוך גופנו, נוכל ליצור “זכרונות צומחים”, כדי לשמור על הזכרון החי. לשני הפרויקטים מאפיינים משותפים מובהקים של ה-RCA כמו שירה, נסיון לתת דגש להרגלים ולריטואלים אנושיים על–ידי שימוש בטכנולוגיה עכשווית, רמת הפקה גבוהה (העבודות מוגשות לא רק ברמת גימור גבוהה, אלא אף עם סרטים, מיצבים או ויז’ואלים אחרים) ועמדה פילוסופית מגובשת לגבי עתידים אפשריים ומועדפים. מוסדות הלימוד תמיד היו המרכז של השינויים בעיצוב, בנוסף ל-RCA, גם ל-Design Academy Eindhoven יש רקע חזק בעיצוב ביקורתי.
לעולם לא אשכח את תצוגתם בתערוכת הריהוט במילנו, ב-2006 בשם Post Mortem. המנהל Li Edelkoort, שניהל את המוסד משנת 1998 עד 2008 ומורי בית הספר, שכוללים כמה מן המעצבים המעניינים באירופה, ביקשו מהסטודנטים לעבוד על נושא המוות. באותה מידה, היתה גם תצוגת השנה הנוכחית מדהימה, במיוחד עבודה של Brigitte Coremans, שנקראה: Biodegradable Coffins for the Stillborn (ארונות קבורה מתכלים לעוברים מתים). עולם הוראת העיצוב הושפע רבות מניסויים אלה בעיצוב ביקורתי, ובשנים האחרונות נפתחו קורסי לימוד נוספים ברחבי העולם. Parsons בניו–יורק ראוי לציון במיוחד, לא רק בגלל הקורס בעיצוב הבין-תחומי, שנוגע בדיוק בנקודת החיבור בין עיצוב, טכנולוגיה, תצוגה וניסוי, אך גם מפני שמייסדו James Hunt הוא אחד המבקרים הידועים מעולם העיצוב הביקורתי. לא כל דוגמה של עיצוב ביקורתי באה מתוך מוסדות הלימוד. כמו בדוגמת Tobi Wing , שנולד פרובוקאטור ומעצב וחי בעולם האמנות של ניו יורק. סיכת הוורד של Wing, העשויה חומר לא חדיר לקליעים, היא דוגמה לאיזון המתמיד בין סאטירה לבין אמנות. עבודתו של Ralph Borland – Suited for Subversion, חליפת חוסר-משמעת אזרחית, שאמורה להילבש על–ידי מפגינים ברחוב כדי להגן על עצמם מאלות השוטרים, היא גם הצהרה קונספטואלית , וכוללת מצלמת וידיאו אלחוטית המולבשת מעל הראש, לעדות לפעילות המשטרה, ומיקרופון במרכז החזה להגביר את פעימות הלב של המפגין, או לנגן מוסיקה ולהשמיע סיסמאות. בפעילות קבוצתית, כאשר אנשים רבים ילבשו חליפות אלה בו–זמנית , ניתן יהיה לשמוע את פעימות הלב מתגברות ככל שיעלו המתח וההתרגשות, ויהוו פסקול המעורר את הקהל. באותו הזמן, פעימות הלב חושפות את פגיעותו של היחיד.
כל הדוגמאות האלה, אפילו הניהיליסטיות , מאופיינות באמפתיה עמוקה, אמון בעתיד אפשרי טוב יותר ואמונה בכוחן ההצהרתי של אוטופיות המעוצבות כהלכה. העובדה, כי העיצוב הביקורתי התפתח מן העיצוב הרדיקאלי של שנות השבעים, עם תשומת ליבו לנושאים פוליטיים וחברתיים, מקבלת כאן הכרה. אך מפני שהגלגול הנוכחי אינו מנסה לקעקע את הממסד בכל רגע, הוא יותר יציב. המהפכה לה הוא שואף באה מתוך המערכת, פחות ארסית אולי, אך בעלת יותר ידע ולכן יותר משבשת. אם העיצוב הרדיקאלי היה אויר, שנפח את שנות השישים ואש שליבתה את הבערה בשנות השבעים, איזה אלמנט נמצא היום בעיצוב הביקורתי? אולי נשמה, אם ניתן לקרוא לה אלמנט.
Paola Antonelli
מבקרת ואוצרת, MOMA