לקופסאות בנטו יש היסטוריה ארוכה ביפן, המתחילה במאה ה-12 או ה-13, אך בעשורים האחרונים הן הפכו שוב לפופולריות ביותר, בין השאר בגלל עלייתן של חנויות נוחות, שם הן הכי נפוצות. הקופסאות זמינות כמעט בכל מקום (לרבות סופרמרקטים). אבל אל תטעו, לא מדובר ב-fast-food, עליכם לחשוב מחוץ לקופסה ולהבין שזוהי יצירת אמנות בעלת מסורת בת מאות שנים במטבח היפני, סמל תרבותי המשקף את הערכים והמסורות של יפן.

היא נולדה בתקופת אזוצ’י-מומויאמה, המקבילה לתחילת ההיסטוריה המוקדמת-מודרנית, אז הייתה הקופסה העממית הזו – פריט מותרות, נחלתם של המעמדות הגבוהים בחברה היפנית. גרסת הסאג’ו ליוותה טיול נינוח של התפעלות מפריחת הדובדבן (הנאמי) או מעלי הסתיו (קויו). היא הכילה כלים קטנים, מקלות אכילה ואפילו כוסות זעירות. היפנים יודעים להפיק הנאה ממזעור, כפי שאנו רואים בית התה הקטן והייחודי. הבנטו בדרכו מספק חגיגה חזותית של צבע ותנועה המשלימים את הטעמים, לצד התחושה המהודרת של הקופסה המצוירת בלכה מבריקה. זו הייתה חוויה הוליסטית רב-חושית.

בתקופת אדו (1603-1868), הסתיימה מלחמת האזרחים והשלום הביא לרווחה כלכלית וחברתית ואת הקופסה הכינה בקפידה אישה אפילו עבור בעלה בדרכו לעבודה בשדות האורז, עבור ילדיה או חברים לפיקניק או טיול ביערות או בחיי היומיום במקומות כפריים. אנשים רגילים אימצו את המנהג של לקחת קופסת בנטו לפארק כדי להתפעל מפריחת הדובדבן. פארק ציבורי חדש של עצי דובדבן באסוקאיאמה, הוביל לגרסת בנטו המאפשרת נישנוש תוך כדי שיטוט וגרסה אחרת הותאמה לצופים בתיאטרון, שהיה בילוי פופולרי בקרב העם הפשוט.

כך הקופסה התפתחה יחד עם היצירות המשוכללות והדקורטיביות שאנו מכירים היום והיא נמכרת למשל בכל תחנת רכבת ברחבי יפן, בגרסה בשם ה”駅弁, או Ekiben”, כלומר תחנת הרכבת בנטו, אבל לעתים קרובות הקופסאות מתמקדות במאפיינים והתמחויות אזוריות ומציגות את הטעמים והמרכיבים הייחודיים המזוהים עם אזוריה השונים של יפן.
בקופסת בנטו שתאספו בחנות נוחות, תמורת כ-400 ין (משהו כמו 18 ש”ח), תמצאו במחציתה אורז, אבל גם סרטן טמפורה, פרוסת סלמון, קצת נקניק, קציצה, ירקות כבושים, טופו וג’ינג’ר. בנטו פופולארי במיוחד בארוחות צהרים ולצד הקומפקטיות שלו, הוא גם ממלא אותך מבלי להכביד עליך וגם מאפשר לנסות טעמים וסגנונות שונים של הכנת אוכל יפני.
החלק היצירתי מתבטא בקופסאות בנטו שמכינים את המנות שבהם ומעטרים אותן בקפידה, ברוח היפנית השומרת על יופי ואיזון. אחד הסגנונות המפורסמים והמדהימים ביותר מבחינה ויזואלית של קופסאות בנטו, הוא ה”キャラ弁, או Kyaraben”, כלומר “דמות בנטו”. קופסאות בהן האוכל מעוצב מעוצב בדמותן של כל הדמויות האהובות עליך מהאנימה, מנגה וגיבורים אחרים של תרבות הפופ – דרך מהנה ויצירתית לעודד ילדים לאכול ארוחה מאוזנת.
מה שמרתק בקופסה הפופולארית הזו, הוא דווקא כיצד ההיסטוריה שלה משקפת את ערכי הזמן וכיצד חיו אנשים ביפן. קופסת הזמן הזו מספקת ייצוג מדויק לאורח החיים היפני וכיצד הוא התפתח לאורך הדורות. הבנטו הוא תוצר של סביבתו וביטוי לרגישויות ולהווי של כל אזור ומעניין, עכשיו התהילה של הבנטו מתפשטת ברחבי העולם וזוכה לגרסאות מערביות, המערבבות אוכל יפני עם אוכל מקומי משלהן.

6 עובדות מעניינות על בנטו שכנראה לא היה לכן מושג עליהן:

– מקור ה”בנטו” אינו מיפן אלא מסין. הוא החל בתקופת שושלת סונג הדרומית (1127-1279) ולאחר מכן התפשט ליפן. בסינית בנטו מתורגם ל- Biandang 便当 שפירושו נוחות. הן היו קופסאות מזון מבמבוק והן אף מוזכרות במספר יצירות ספרותיות סיניות.
– הבנטו מציע אוכל מגוון ונהדר, במחיר סביר, אבל מסעדה יוקרתית אחת, כוללת בו בשר וואגיו איכותי ממחוז טוטורי, מוגש יחד עם מנה של אורז Kinu Musume בעל מירקם משיי. מנה שלה זכתה בשיא גינס בקטגוריית “הבנטו היקר ביותר”.
– בתקופת אדו, סמוראים נשאו קופסאות בנטו כחלק מהתלבושת שלהם, קשורים למותניים, כך שהם לא יפלו בזמן שהם דוהרים על הסוסים.
– כמעט חמישה מיליארד (כן, כן, ובספרות – 5,000,000,000 קופסאות אוכל) קופסאות בנטו מיוצרות בבית, מדי שנה, ביפן לבדה. יצירת ארוחות בריאות למשפחה, היא אחת מהמשימות המלחיצות הרבות שעומדות בפניה של האמא היפנית והבנטו מספק לה פתרון נהדר. עם זאת, מתוך חמשת המיליארדים יותר מ-70% מהן, מיועדות למבוגרים, שכן בנטו שמיוצר בבית הוא אופציה זולה ובריאה יותר לעובדים, בניגוד לארוחות טייק אווי.
– קופסאות בנטו הנושאות עלבונות, נפוצות למדי ביפן. במהלך המאה ה-16, נשות בית יפניות היו מכינות את Shikaeshiben Bento כדרך לפייס את בעליהן. כיום, נשים מכינות לא אחת לבעליהן הסוררים, ארוחות שנושאים כיתוב עם עלבונות או נושא לב שבו, או שהאוכל מבושל יותר מדי, או קפוא ובלתי אכיל וגם מכיל רק מקל אכילה אחד ומעצבן. די בטוח שהמסר בסופו של דבר עבר לבן הזוג.
– בתי ספר ביפן לפני מאה שנה, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ביטלו את השימוש בבנטו בגלל שהוא מפלה בין עשירים לעניים. התלמידים העניים סבלו מרעב, בעוד חבריהם ללימודים העשירים הרשו לעצמם לעצמם קופסאות בנטו מאלומיניום, שהיה סמל סטטוס ובכלל גם הכיל מבחר של מאכלים מזינים שהוכנו באלגנטיות.