בשנת 2003 נהרג אחי, אסף ביתן ז”ל בעת פעילות מבצעית בחברון.
אסף הוא החלל הפרטי שלי. מותו פער בי בור עמוק חשוך ומלא באי וודאות, לא ידעתי מאין יבוא עזרי ולא ידעתי שהוא יבוא מתוך האין.
מותו של אסף “הטיל פצצה בתוכי”, אשר יצרה בתוכי חלל והמון “אבק” צף. האבק בתחילה ממסך עד שהוא מתפוגג, קשה לראות החוצה. היה לי טוב החושך והעיוורון הזה, הוא נתן לי זמן לעצמי עם עצמי. אחרי זמן מה, ראיתי בתוך החושך נקודות אור מרצדות מעלי, ככל שרותקתי אליהן נמשכתי מעלה. המשיכה מעלה העלתה אותי מעל אותו מיסוך ויכולתי לראות מעבר לאבק. ראיתי שהאבק אינו רק העצב התהומי שצף מתוכי ממותו של אסף, החלל ששהיתי בו ונמצא לעד בתוכי, הציף גם מקומות רגשיים, הדחקות וכאבים שהדחקתי במהלך השנים. “הלגיטימציה” להיות שקועה באבל, אפשרה לי להתבונן פנימה, להרגיש את עצמי, להכיר את עצמי, לזהות מי באמת אני ומה אני רוצה.
בשנת 2017 התחלתי את לימודי תואר שני ABR – ART BASED RESEARCH במכללת אורנים. כחלק מהלימודים נתבקשנו לבחור נושא לחקר. כמעצבת פנים במקצועי – הרגשתי שמושג החלל סובב אותי ובחרתי לחקור את מושג החלל במשמעותו הפיסית, הרגשית וככינוי לחייל צה”ל שנהרג. החקר המשיך לעבודת תזה בהנחיית ד”ר אביב לבנת ופרופ’ יעל גילעת ונמצאת בשלבי שיפוט אחרונים, היא נקראת ח.ל.ל ומלואו ועוסקת בשאלה המרכזית האם חלל הוא בהכרח אין?
תהליך היצירה, הוביל לשינוי תפיסתי את משמעות המושג ‘חלל’ והעמיק אותה. החקר של מושגי ה’חלל’ על משמעותם השונה הובילה אותי לתובנה שהחלל הוא פרדוקס – אינסופיות תחומה המכיל בו זמנית את היש ואת האין ונוכחותם הבו- זמנית היא תנאי הכרחי ליצירה ובריאה.

התובנות הראשונות הגיעו מתוך השלכה של החלל הפיסי אל החלל הרגשי וחלל צה”ל. מבנה הופך להיות מבנה רק כאשר האינסופיות נתחמת בקירות, רק אז ניתן לעבוד וליצור איתו או בתוכו. תובנה דומה עלתה כאשר לקחתי תמונות שאסף היה בהן והוצאתי אותו מהתמונה. בתמונה נוצר חלל בדמותו ויחד עם זאת נוכחותו היתה חזקה ביותר ולתוך החלל יכולתי לצקת כל שעולה על רוחי.
מתוך חווית החלל הראשונית שלי, הבנתי שבעיבוד אבל בשלביו הראשונים, החוויה היא של חלל ללא קירות, אינסופיות אינסופית, תחושה של אבדון ואי וודאות, לא ניתן ליצור בתוכו דבר. עם הזמן, כשהאינסופיות מתחילה להיתחם, כמו בבניית בית בשטח ריק, נוצר מבנה. המבנה מאפשר הכלה, יש קירות, תיחום ומסגרת ובתוכו אפשר להתחיל ליצור ולצקת זיכרון ומשמעות.
תהליך היצירה המשיך והתפשט. דרך מדיטציות וחלומות התחלתי לעשות עבודות מופשטות, לפרק ולחבר כיסאות ומגירות ואת אותיות המילה ‘חלל’. הכיסא שנודע בשדה האומנות לסימבול של הנעדר הנוכח, הופיע אצלי כעבודה “הינך ואינך”. הכיסא בנוי משני כיסאות ישנים מפורקים. כיסא בעל ארבע רגלים ומושב מקורי, משענת חסרה ושתי רגליים אחוריות גבוהות יותר. הרגליים הגבוהות והכיסא “החסר” מחוברים בעזרת שתי “מגירות” מרובעות, הן עשויות מליפוף של חוט נחושת ונתמכות בארבע הפינות באמצעות זווית מפליז. המגירות, מעבר לחיבור שהן יוצרות בין חלקי הכיסא, נראות כעין משענות לכיסא הנמוך, וכך לכיסא יש כמה משענות, אך בפועל לא ניתן להישען על אף אחת מהן. החיבור בין כל החלקים יוצר כיסא בעל שש רגליים.
מבנה הכיסא הוא כנוכח וכנעדר: מצד אחד הוא נוכח מאוד במבנה שלו ובצורתו ואי אפשר להתעלם ממנו; ומצד שני אין לו זכות קיום כשלעצמו, מכיוון שהוא מאבד את יציבותו ובעצם תלוי בנוכחות המלאה של עצמו כדי להיות.
משחק הפירוק וההרכבה המשיך גם עם אותיות . ח.ל.ל ולהפתעתי גיליתי שאף אותיות אלו הן ככיסאות. יחד הם מזמינים מקום לשיח והתבוננות. בתוך המילה חלל מסתתרת משמעותה. חלל שפירושו המילוני הוא כלום, מסתיר בתוכו מקום, יש והזמנה לישיבה, נוכחות, התבוננות ושיח.

עבודות אלו חיברו אותי למשמעות הקולקטיבית של החלל, לקשרים שבין סופי לאינסופי, בין יש לאין, לבין מה שמוחשי להשתקפותו שמתקיימים בתוכו ואף הם חיברו אותי לחלל הפיסי. אני מעצבת פנים דרך פנג שואי. משמעו, שבעיצוב אני לוקחת בחשבון הן את הפאן המטפיזי והן את הפאן הפיזי. הכלים העיצוביים הם פיזיים, הם עיצוב פנים, אבל ההבנה היא מטפיזית. נוכחותה היא בתחושות שאתה מקבל כשאתה נכנס לתוך החלל. החלל תלוי בפיזי או בקיים שעוטף אותו.
הניגודים שהופיעו מתוך החלל לא סתרו זה את זה אלא השלימו זה את זה, היתה ביניהם מערכת יחסית מיוחדת. ברגע שקצוות הניגודים נפגשו, חשתי נוכחות חזקה ובנוכחות החזקה הזו, דימיתי את רגע הבריאה, רגע של הולדה מחדש. והבנתי, שבעת אובדן נפגשים בתוכנו החיים והמוות בתחילה כתוהו ובוהו אך אט אט מתגלה האור ויש יצירה, בריאה והולדה. אך בשביל זה צריך להסכים להיות בקצוות ולתת להם להיפגש.
לקראת יום הזיכרון ב – 2021 הוצגה בגלריה B.Y.5 התערוכה ‘בדרך מאיבוד לדרך לעיבוד’ באוצרותה של מירב רהט. אותיות הח.ל.ל קיבלו מהות ומשמעות נוספת. חתכתי את אותיות ה- ח.ל.ל מנייר פרגמנט בגודל 60X60 ופיזרתי אותן על הרצפה כמבוך. הכניסה לתוך הערפל (הערפול שבחווית הראשונית של השכול) כמוה ככניסה אל מבוך. המבוך מביך, הכניסה אליו היא ככניסה אל הלא נודע, ככניסה לתוך ערפל שבתוכו יש לפלס את הדרך, לבחור את הדרך, מבלי לראותה בבירור, לעיתים מבלי לראותה כלל. אין לדעת היכן היציאה ואם בכלל יש נתיב יציאה, או שמא המבוך הוא לבירינת, ואריאדנה לא כאן כדי להגיש לנו את קצה החוט.
עזרי הגיע מתוך הסכמתי (או אולי במובן מסוים, מחוסר הברירה שהיתה לי) לשהות בתוך הפרדוקס ובתוך האין ולהיכנס לערפל. אלו איפשרו לי את הזיכרון ואת המשכיות החיים מתוך התפתחות, יצירה וחיוניות.

לפרטים והרשמה לכנס ולהרצאה:
https://view.genial.ly/62232b73d6b2b1001145f495