ציור של giordano luca, אוכל ספגטי בנפולי, שנת 1660

הצפייה במנהג זה של אוכלי המקרונים של נאפולי בפעולה, הייתה אחת האטרקציות התיירותיות העיקריות בנאפולי. כתבו אודותיה, ציירו אותה והיא הופיעה בגלויות ובסרטים. תיירים שילמו לקבצני רחוב, כדי לחזות בהם דוחפים את הגוש המהביל לגרונם, בבת אחת ובידיים חשופות ומצאו שזה מבדר עד מאד. המקרוני הפך למרכיב כל כך חשוב בזהות העיר, עד שהופיעה דמות פופולרית חדשה – המנג’ימאצ’רוני mangiamaccheroni “אוכל המקרונים”. ילד רחוב שאוכל מקרוני עם אצבעותיו והופיע באינספור גלויות והדפסים של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20.

נאפולי, המאה ה-19

מקרונים בנאפולי, שנת 1873

הפסטה הובאה לראשונה לסיציליה, על ידי סוחרים ערבים, בסביבות המאה ה-12. משם היא עשתה את דרכה לנאפולי כ-300 שנה מאוחר יותר. עד אמצע המאה ה-14, האיטלקים אכלו מקרוני עם מזלג. במשך מאות שנים, מהפסטה נהנו רק העשירים, באירועים מיוחדים והאיכרים טעמו ממנה לעתים נדירות וחגיגיות במיוחד. במאה ה-17 התייקרו מחירי הבשר והירקות ומחיר הלחם והפסטה ירד והיא ירדה אל העם. נאפולי, שניחנה במרכיבי מזון איכותיים, אוויר ים מושלם לייבוש ומיכון חדש שפותח אז לייצור איטריות, הפכה למרכז הכנה ואכילת פסטה. היא מילאה ביטני רעבים מכל המעמדות וסיפקה שפע של קלוריות. כעת כונו ההנפוליטנים “אוכלי מקרונים”, כינוי שהיה שמור לסיציליאנים עד לאותה תקופה. בצרפת כונו המהגרים מאיטליה les macaronis, כמו שבמאה ה-20 כינו את המהגרים האיטלקים בניו-יורק “meat balls”).
תומס ג’פרסון, נשיא ארה”ב דאז, היה גם ממציא וגם גסטרונום, חובב נלהב של המאצ’רונים האיטלקיים, עד שהוא עיצב בעצמו מכונה לייצור מקרונים.

נאפולי, 1900

במאה ה-18, צצו אינספור חנויות לממכר פסטה והיא נמצאה בעיקר בדוכנים ברחובות ובשווקים. הפסטה יוצרה מחיטת דורום, בושלה על אש פחמים בסיר מים גדול, עם מעט שומן חזיר ומלח ואז נפרשה ליד הדוכנים לייבוש בשמש ובאוויר הצח. התיבול הבלעדי לפסטה, היה גבינה קשה מגורדת ורוטב עגבניות נוסף רק במאה ה-19.
למרות שהתיירים ראו במקרוני אטרקציה איטלקית, הם לא מצאו אותו מפתה לאכילה במיוחד. הם חזו בחוטים הרפויים שנתלו מעל חבלי כביסה לייבוש, בחצרות בתי נאפולי המלוכלכים, זבובים התיישבו לנוח על הפסטה החשופה, יונים הטילו את שלהן עליה מלמעלה, ילדים המציאו משחקים כדי לשחק איתה ואוכלוסיית הכלבים הגדולה, שסבלה ממחסור בעמודי תאורה, פקדה את מתקני הייבוש מעת לעת.
אימהות אירופיות נהגו לגעור בילידיהן, כאשר שיחקו עם האוכל באצבעותיהם והזהירו אותם לא להיות כמו “ילדי הרחוב האלה אשר בגלויות מנאפולי, עם האצבעות המלוכלכות”.
במאה ה-20, העביר מוסוליני את גידול הדורום מהדרום למרכז ולצפונה של המדינה, כדי להפוך אותה לעצמאית יותר. יצור הפסטה בנפולי דעך. מפעלי ייצור הפסטה בצפון, ייבשו את הפסטה באמצעות מיכון חשמלי, במקום השמש והבריזה הנפוליטנית והיא הפכה למתועשת ועברה לצלחותיהם של סועדים מנומסים במזלגות.
כך או כך, המקרוני היו תמיד סמל של שמחת חיים אצל האיטלקים. על הפסטה אמרה סופיה לורן “אני חייבת את הגזרה שלי לפסטה” והוסיפה “אני מעדיפה לאכול פסטה ולשתות יין, מאשר להיות דקת גזרה”.

photographs: FXcuisine.com

נאפולי, 1903

סופיה לורן

פרנק סינטרה הצהיר פעם, כי פסטה היא המאכל האיטלקי האהוב עליו