למשל:
“מתחת לצלב הכבד הזה
שוכנת חמותי המסכנה
אם היא הייתה חיה עוד שלושה ימים
אז אני הייתי מונח כאן במקומה.
אתם העוברים לידה
נסו לא להעיר אותה
כי אז היא תחזור אלינו הביתה
הישארי כאן יקירתי”.

את המסורת הזו החל נגר הכפר סטן איואן פטרס, שהוטל עליו לבנות את הצלבים והמצבות העשויים מעץ אלון. לאחר שנכח בהלוויות המסורתיות שנמשכו שלושה ימים ונאלץ לשמוע את כל הסיפורים של המשתתפים על המנוחים. פטראס החל להפוך את הסיפורים הללו לשירים קצרים ולשבץ אותם על מצבות האלון.
הוא החל בכך בשנת 1935 והמשיך ליצור זאת עד מותו בשנת 1977, על פי ההערכות הוא בנה יותר מ-800 מצבות לקברים. לאחר מותו, השולייה אותו חנך, דומיטרו פופ, ממשיך במסורת ייחודית זו מאז ועד היום.

בימינו, כשמישהו בכפר נפטר, המשפחה מגיעה לדומיטרו פופ ומבקשת ממנו ליצור צלב, אותו הוא מגלף מעץ אלון בבית המלאכה הקטן שמאחורי ביתו. הוא צובע את לוח עץ האלון בכחול ומעטר אותו בפרחים ובאינסוף צבעים. לאחר מכן הוא מצייר תמונה המתארת ​​את חייו של המנוח ומחבר שיר לזכרו. פופ בעצמו מחליט איזו התמונה תוצג ומה יאמר בפסוקי השיר. לעתים קרובות יש בשיריו הומור אפל, סיפורים שנונים על בגידות, קלות דעת וחיבה לאלכוהול.
כך למשל, איואן טואדרו שאהב סוסים, אבל הוא אומר במצבה שלו:
“עוד דבר שאהבתי מאוד, חוץ מסוסים,
זה לשבת בבר
עם אשתו של מישהו אחר”.
אפילו סיפורים טרגיים מתועדים להפליא, כמו בקבר אחד מפורסם של ילדה בת 3, שנהרגה בתאונת דרכים. השיר שלה מבעבע מכעס:
“שתשרפי בגיהינום, מונית עקובה מדם
מכל המקומות במדינה הזו
היית צריך להגיע דווקא לכאן
ליד הבית שלי, לדרוס אותי
ולשלוח אותי למות
ולהשאיר את ההורים שלי מוכי יגון”.
פופ מעיד שאיש מעולם לא התלונן על הפסוקים שלו. “אלה החיים האמיתיים של אנשים. אם מישהו אהב לשתות, אתה מתאר את זה; אין שום סודות בעיירה קטנה. המשפחות בעצמן רוצות שהחיים האמיתיים של האדם יהיו מיוצגים על המצבה שלו”.
האתר המכונה “בית קברות שמח”, הוא חלק ממסלולי התיירים באזור ופוקדים אותו אלפי תיירים מדי שנה.