כנסיית יוחנן הקדוש באבי, מרסל ברוייר, מבנה ששימש כהשראה למבנה בסרט “הברוטליסט”. copyright: Flickr user: rburzel

הקולנוע, שהוא המדיום הצעיר ביותר מבין תחומי האמנות, כבר הגיע לציון 200 שנה לקיומו, מאז שהאחים לומייר רשמו את הפטנט על מצלמה סינמטוגרפית והשיקו את הסרט הנע לראשונה. בחלוף השנים, הקולנוע ניהל דיאלוג לא פעם ולא פעמיים, עם תחומים נוספים שהיו למרכז המיקוד בסרט כזה או אחר: ספרות, ציור וכוריאוגרפיה, כולם קיבלו סרטים שעסקו בנושא, או ספציפית התמקדו באמן/ית יוצרים. אם רק נפנה למוזיקה, נטבע באינספור ביופיקים, דוקומנטריים או סרטים שנעשו בהשראת הצלילים. באופן משונה, הארכיטקטורה, האמנות העתיקה יותר מכולן, קיבלה יחס מועט עד כמעט לא קיים בקולנוע. על אף העובדה שכמו בעולם הממשי, גם בתחום הקולנוע, עיצוב הסט או שימוש בלוקיישנים הוא קריטריון משמעותי ביצירת סרט, מה גם שהרבה מאוד יצירות מופת אדריכליות הפכו לסט צילום ואם לציין דוגמאות: פרנק לויד רייט, ג’ון לאוטנר, אדלברטו ליברה או קארלו סקארפה ובכל זאת, ארכיטקטורה לא באמת הייתה למרכז העניינים בקולנוע, היא מילולית נמצאת ברקע.

כנסיית יוחנן הקדוש באבי, מרסל ברוייר, מבנה ששימש כהשראה למבנה בסרט “הברוטליסט”. copyright: Flickr user: rburzel

הימים כיום הם ימים בעיתיים עבור הארכיטקטורה בשדה האמנות. נדמה כאילו היא עברה “ניתוח קיסרי” שהפריד אותה משאר התחומים, כשהטרמינולוגיה המלווה את התחום הפכה מזוהה עם מקצועות אמפיריים, כמו רפואה או עריכת דין. שלא לדבר על כך שמחוץ לקהילה האדריכלית, התחום לא נתפס כמו שאר המדיומים. ברונו צבי בספרו בעל ההשפעה הקריטית “בחללה של אדריכלות”, התייחס לבעיה זו כשציטט מספר התקפות את הקהל הרחב וגם את המשכילים. ציטטה ידועה היא כי “הקהל מגלה עניין בציור ובמוזיקה, בפיסול ובספרות, אבל לא באדריכלות”.

שנת 2024 תיזכר כשינוי מהותי ביחס זה בקולנוע, כשיצאו שני סרטים עלילתיים שגיבורם הוא ארכיטקט. אפוסים שהוגדרו כמגלומניים ואף יומרניים, בעוד האחד נחל כישלון טוטאלי, השני היה מועמד ל-10 פרסי אוסקר. “מגלופוליס” של מאסטר הקולנוע הוותיק פרנסיס פורד קופולה, נפל קורבן אל שגעון הגדלות של עצמו. אך האפוס ההיסטורי של בריידי קורבט, “הברוטליסט”, שרק שמו מעיר את הקהילה האדריכלית, כתוב ומתוכנן כמבנה מונומנטלי (הסרט בנוי כסימפוניה בעלת אוברטורה, שני חלקים ואפילוג), כשעל אף אורכו (3 וחצי שעות, כשבאמצע ישנה הפסקה בת רבע שעה), הוא מציג חוויה קולנועית שכמוה לא נראה זמן רב, משהו שנע בין אפוסים הוליוודיים בתור הזהב של התעשייה לבין קולנוע אירופאי אמנותי-ניסיוני, כשהאורך כמעט ולא מורגש. עם יציאת “הברוטליסט” לאקרנים, ניגש להתבונן ביצירה הזו וביחסה אל ארכיטקטורה.

כמו “מגלופוליס”, וכמו סרט נוסף שבמוקדו ארכיטקט והוא כמובן העיבוד הקולנועי לספרה המפורסם של איין ראנד “כמעין המתגבר”, בכיכובם של גארי קופר ופטרישיה ניל, גם ב”ברוטליסט” ניצבת דמותו של ארכיטקט גאון. גאון הנלחם בסביבה שלו, אשר מנסה לרסן את חזונו ולא מבינה את גישתו האסתטית. לא חסרו ולא יחסרו סיפורים כאלו הנופלים בקלות לקלישאות. אך דמותו של לאזלו טות’, גיבור הסרט הבדיוני, בוגר “באוהאוס” בדסאו הוא לא בדיוק התפיסה ההוליוודית הטיפוסית של אמן מיוסר. הארכיטקט ההונגרי-יהודי (המגולם במקצועיות על-ידי איך לא, אדריאן ברודי), שרד את בוכנוולד והיגר גם הוא כמו רבים לאמריקה, במטרה להשיג את החלום האמריקאי. לאירופה, מעוז המודרניזם והסגנון הבינלאומי, הוא כבר לא יחזור, אחרי שאותם רעיונות מודרניסטיים אוטופיים בתחילת המאה הובילו למקומות כמו הגולאג או אושוויץ ובוכנוולד אותו שרד.

מתוך הסרט “הברוטליסט”

קוברט, שחקן בעברו שהפך במאי ועבר למאחורי המצלמה אחרי שני אפוסים מרשימים ביותר לתחילת קריירה, עשה יחד עם זוגתו התסריטאית מונה פסטוולד את המחקר שלו באופן מרשים. אפשר לזהות את דמותו של טות’ עם כמה ארכיטקטים גדולים מהמאה הקודמת. ייתכן והדמיון הגדול מבין כולם הוא למרסל ברוייר, הארכיטקט ההונגרי שהיגר גם לאמריקה, למרות שלא חווה את הטראומה הגדולה של העם היהודי ואף וויתר על יהדותו בשביל להינשא לאהובתו, משמש כנקודת דמיון גדולה בין אם בסיפור המוצא או ביצירותיו של טות’ בתחומי הארכיטקטורה והריהוט (כולנו חשבנו על כיסא צ’סקה כשצפינו בסרט), אפשר לחשוב גם על עוד חברי אסכולת באוהאוס או ארכיטקטים אחרים כשמתבוננים ברקע ההיסטורי של טות’. המחשבות נעות בין מיס או ארנו גולדפינגר. קורבט הודה כי אחד המניעים שלו ליצירת הסרט הוא הסקרנות שלו לגבי שנאת הכלל את הסגנון הברוטליסטי שממנו שאול שם הסרט. טות’ כפי שנראה במהלך הסרט, הולך ליצור מונומנט ברוטליסטי, שכצפוי יגרור לא מעט הרמות גבה.

מימין לשמאל: אדריאן ברודי, בריידי קורבט, פליסיטי ג’ונס. Dominik Bindl/Getty Images for FLC

ברוטליזם נחשב גם כשישים שנה אחרי הגעתו לעולם כ”ארכיטקטורה לארכיטקטים”. הסגנון המאופיין במבנים גיאומטריים הבנויים מבטון חשוף ללא חיפוי כלשהו, הפך למושא לקיתונות מצד שמרנים ואפילו מן הקהל הרחב שטען כי הסגנון תורם ל”דיכאון” ולתחושה של קמילה אורבנית. אמנם מאז נטבע המושג על-ידי ריינר בנהאם והוצא לפועל על-ידי הסמית’סונים, הפך הברוטליזם לשכיח באירופה וגם בישראל. ארה”ב השמרנית באופייה, הייתה רעילה עוד יותר כלפי. כשצופים בסרט, אפשר גם לחשוב על הארכיטקט האמריקאי פול רודולף שיחד עם ברויר הביא את בשורת הברוטליזם לדוד סם, וכמובן כתוצאה מכך, לביקורת עוינת. מסקרן לדעת כיצד הסגנון שהובא לארץ האפשרויות על-ידי ארכיטקטים שחלקם ברחו ממשטרים טוטליטריים, ייצגו בעיני העם האמריקאי כסמל של סמכות אכזרית המאיימת על החלל החופשי.

מתוך הסרט “הברוטליסט”

זה גם מתחבר לדמותה של אמריקה בסרט. אמריקה היא על משקל ייטס “לא ארץ לזרים”. טות’ ההונגרי בעל המבטא הכבד שלא מסתיר את יהדותו, חווה את דוד סם בשיא כיעורו, בדמות הפטרון שלו האריסון ואן ביורן בגילומו של גיא פירס. תעשיין קפיטליסט גזען, המייצג את החלום האמריקאי במלוא כוחניותו. אנו נפגשים עם התעשיין בגילומו של גיא פירס, כשהוא זועם על השיפוץ שנעשה לספרייתו ללא ידיעתו. זהו רגע מכונן בסרט לחובבי היסטוריה של האמנות והעיצוב, מאחר ואנו עדים לשינוי התרבותי שארה”ב תחווה גם היא במאה ה-20. באחוזה ניאו קלאסית שרהיטיה מעוצבים עץ, תהפוך הספרייה לחלל מודרניסטי כמעט טרנסנדנטי, שמפלרטט עם החלל הפואטי של מיס ואן דר רוה.

מתוך הסרט “הברוטליסט”

ואן ביורן רוצה כי טות’ יתכנן מרכז קהילתי על שם אימו המנוחה של התעשיין ובכך נכנס הארכיטקט לויה דה לה רוזה שעוד לא מתבררת לו בהתחלה. לאט לאט יתברר כי החלום האמריקאי אינו קיים. השוט האייקוני של פסל החירות בזווית מוטה, מבהיר לנו כי חייו של טות’ לא הולכים להיות יציבים. להרבה נושאים הסרט הזה נכנס, רובם כבדי משקל: כאמור החלום האמריקאי, החברה האמריקאית הדורסנית, חווית ההגירה, השואה, יהדות וציונות מקבלת התייחסות שנדמה שהסרט נעשה בשביל הזמנים הללו כשישראל שרויה בכאוס בו היא מצויה כבר למעלה משנה. אבל כשזה נוגע לזווית הארכיטקטונית, ייתכן והקהילה האדריכלית תצטרך לחכות לסרט אחר. צריך להבהיר, מדובר בחוויה עוצמתית, יפיפייה להפליא, שכן ירבו כמוה בהוליווד, אבל הדיבורים שהיו סביב הסרט כמעין שיר אהבה לארכיטקטורה, או כמעין השוואה ליחס למוזיקה במסגרת סרטו של טוד פילדס, “טאר המנצחת” ב-2022, היו מנופחים יותר ממה שטוענים שהסרט עצמו.

לא תמצאו כאן את תהליך היצירה והמחשבה כהולך יד ביד עם הסיפור או הלך הרוח התרבותי של התקופה בה מתרחש הסרט. מלבד הבאוהאוס, לא יהיו הרבה אזכורים לרגע המכונן הזה שקרה בארכיטקטורה בפרט ובתרבות המערב בכלל. על אף שכאמור קוברט ופאסוולד, ידעו ולמדו היסטוריה ארכיטקטונית והביאו למסך את הפרויקטים של טות’ כמתכתבים עם הבאוהאוס בתחילת הקריירה שלו כשישר עולים לנו לראש יצירותיהם של גרופיוס, מאייר ומיס. ומאוחר יותר, עם המרכז הקהילתי שואן ביורן מבקש מטות’ לתכנן, אנחנו נתפעל לא מעט מהאותנטיות והקרבה לסגנון הברוטליסטי במבנה המונומנטלי והפיסולי שלו, אופן הטיפוגרפיה והעיצוב הטקסט של הסרט, מרגיש כאילו קורבט בילה זמן לא מועט מול היצירות של לאזלו מוהולי נאג’.

מתוך הסרט “הברוטליסט”

אבל מעבר לכל, זה סרט שמתעסק בעיקר באמן ובסובב אותו. טות’ הוא לא אדם שליו נפש. בטח לא אחרי טראומות השואה עליהן הוא לא מפרט ובעקבות זאת, התמכרותו להרואין. יחסיו עם אשתו התומכת ארשטבט (פליסיטי ג’ונס הנפלאה), נראים לא מאושרים. ישנו עניין בעייתי בסרט, שלא מעט סרטים נפלו בו וזו הצגתו של האמן כגאון טוטאלי אשר מתייחס בזלול לחברה הסובבת אותו, כשהוא מוקדש לחלוטין לחזון. יהיה קשה לארכיטקטים להזדהות עם הגישה הטהרנית הזו. בטח גם עם זו של יחסי הפטרון-אמן המתוארים בסרט – נקודה מעניינת להתייחסות. למרות שהמצב מרגיש כמעט אוטופי שמזל נקרה בדרכו של ארכיטקט זר כשתעשיין רב השפעה מעסיקו, זוהי רק אשליה. כי ההבנה כי הארכיטקט מועסק בשל הבאז האופנתי שהמעסיק רואה סביבו, הוא עניין שנותר רלוונטי גם כיום.

הדיאלוג הבעייתי שנוצר בתוך מערכת היחסים הזו, מובילה שני אנשים טראומתיים ומגלומנים להתנגשות מכאיבה. בין אם הקהילה השמרנית המודאגת מהמבנה המודרניסטי בעיירה הפשוטה דוילסטאון בפילדלפיה, החזון של טות’ אל מול שאיפותיו והנצחתו האישית של ואן ביורן את אמו המנוחה, הקושי בזהות הארכיטקט היהודי אשר מתכנן קפלה כחלק מאחת הפרוגרמות של המרכז, בעיות כלכליות, לוגיסטיות ולבסוף גם אישיות-גזעניות אשר מובילות לשפל מחריד ביחסים בין השניים, כשהסרט עובר, היחסים בין הפטרון הנותן לאמן לעשות לכאורה כאוות נפשו בתקווה לאסמכתא תרבותית-אופנתית מסתיימים כמערכת נצלנית וכוחנית את האמן בהיותו נגלה בנקודות החלשות, המובילות אותו להפוך לטיפוס מנוכר עוד יותר מסביבתו הגם ככה מנוכרת אליו, כשואן ביורן מנצל את כוחו באופן ברוטלי (למה ציפינו?). כפי שהתברר מהתחלה כי מדובר בזאב בעור כבש.

מתוך הסרט “הברוטליסט”

אלו נושאים המטופלים פה ברצינות רבה, רגישות ואינטלקט מוקפדים, אך בעוד הם רלוונטים לארכיטקטים בחלקם, הם משקפים מצב כללי הנוגע לאמנות וליחסים בין אסתטיקה ואתיקה בכללי, כל זה יחד עם חווית הזרות והניכור בארץ גדולה אוכלת יושביה. זה לא בדיוק הסרט שיוביל צופים להרהר ולהסתקרן מן הארכיטקטורה, כמו שקוראים הסתקרנו מספרה המפורסם אך בעייתי של איין ראנד. ייתכן ויבוא סרט חדש שיעשה צדק עם הארכיטקטורה, אבל חבל להתלונן ובוודאי שנחוץ לשבח את המאמצים שהושקעו בסרט העצום הזה שהוא גם שיר הלל למודרניזם ולמאה ה-20.

בין אם בעלילה, הצילום הגדול מהחיים של של לול קרוולי עיצוב הסט של ג’ודי בקר שהוא הסיבה המרכזית למה התכנסנו וגורם לארכיטקט להנהן בסיפוק בעיקר לעיצוב של המרכז הקהילתי שישר זורק אותנו למחשבות על פרנק לויט רייט וטדאו אנדו. כמובן הפסקול היפיפה והראוי לאוסקר של דניאל בלומברג שמפלרטט עם מספר תנועות מוזיקליות חשובות במודרניזם המערבי. מאזעקות א לה אדגר וארז, מינימליזם ניו יורקרי ועד לפרי ג’אז חסר מעצורים ותפילת יום כיפור בנוסח אשכנזי. ההופעות של כל השחקנים מרשימות, והדרמה שנוצרה סביב השימוש בבינה מלאכותית על מנת לדייק את המבטא ההונגרי של השחקנים, מתקטנת כשרואים את התוצאה הסופית. התוצאה הסופית שבאמת מרגישה כמו לראות קנבס עצום המתאר סצנה גדולה מהחיים או רומן אמריקאי עב כרס.

מתוך הסרט “הברוטליסט”

זהו סרט גדול על אמן ואמנות. הוא מתכתב באופן כמעט ברור עם יצירת המופת של אנדריי טרקובסקי “אנדרי רובליוב” מ-1966. כשצייר האיקונות הימי ביניימי, מוחלף בידי ארכיטקט מודרניסט יהודי. ורוסיה הצארית מוחלפת באמריקה הלכאורה חופשית ורווית האנטישמיות. האפילוג של הסרט, שמרגיש לפרקים קצת כסרט קצר בזכות עצמו שאולי מנותק מהלך הרוח והאסתטיקה של שאר הסרט, הוא רפרנס ברור לסוף של הסרט הרוסי ההוא. שמותיר את היסטוריוני הארכיטקטורה בסימן שאלה לגבי שכתוב הסיפור האדריכלי, כשנאמר כי המרכז הקהילתי שטות’ תכנן הוא התמודדות שלו עם טראומת השואה כשהוא תיכנן את הבניין בהתבסס על זיכרונותיו הרודפים בבוכנוולד.

האמת ההיסטורית של הברוטליזם שונה. הסגנון שניסה להילחם באוטופיה של המודרניזם המוקדם שהביא לאותם מחנות. הברוטליזם שאף לעסוק ביומיום ללא רעיונות גדולים מן החיים. האם קורבט משכתב את ההיסטוריה בכוונה? האם הוא נותן טייק שלו על תנועה ארכיטקטונית שלמה דרך סיפור אחד? ומה פתאום להכריז כי התוצאה היא החשובה ולא הדרך אליה? אחרי סצנה קתרטית במיוחד לפני כן, האפילוג מספק הרבה שאלות המתערבבות עם הרמת גבה (ייתכן והארכיטקטים באמת ירימו גבה), ואלה כנראה יחזירו אותנו לצפות בסרט שוב ואולי ילווה אותנו לעוד הרבה שנים.

ליעד עיני
סטודנט בבצלאל. עבר מהמחלקה לארכיטקטורה אל המחלקה לתרבות חזותית וחומרית.
מוזיקאי, כותב על מוזיקה, אמנות, ספרות, פילוסופיה, ארכיטקטורה וקולנוע.