הקרבת בעלי חיים רחבות היקף שנערכו לרגל חג עיד אל-אדחה, יחד עם גשמים עזים, הופכים רחובות בבירת בנגלדש ל”נהרות דָם”. חגיגות עיד אל-אדחה, המכונה גם “חג הקורבן”, היא החגיגה השנייה בגודלה בשנה של המוסלמים אחרי עיד אל-פיטר. הוא מנציח את הסיפור בקוראן של עקדת יצחק. כדי להודות לאללה שחסך את ילדו של איברהים ממוות, בכל שנה במהלך עיד אל-אדחה, משפחות מוסלמיות מקריבות פולחן עזים, פרות ותאויי מים במספרים מדהימים. לאחר מכן מחלקים את הבשר מהחיה המוקרבת לשלושה חלקים. על פי המנהג, חלק אחד ניתן לעניים ולנזקקים; חלק אחר ניתן לחברים, קרובי משפחה ושכנים; ואת החלק הנותר שומרת המשפחה.
לפי ה-BBC, כמעט 100,000 בעלי חיים נשחטים כקורבן בשנה אחת בדאקה לבדה. הרשויות הקימו מאות נקודות הקרבה ייעודיות לקראת הפסטיבל כדי להקל על ניקוי הפגרים, אך מרבית התושבים התעלמו מהאזורים המיוחדים והקריבו קורבנות ברחובות או במוסכים שלהם. גשם כבד שוטף את הרחובות וזה תופעה שכיחה בדאקה, ויוצר את הסצנות המסויטות האלה.

איי פארו הם מקום ציורי ורגוע על גדות האוקיאנוס האטלנטי. תיירים רבים מגיעים לכאן כדי ליהנות מחיות הבר היפות, אך לא כולם יודעים שבמשך כמה ימים בשנה, מי הים כאן הופכים לאדומים וצווחות של לווייתנים ודולפינים, נשמעות למרחק של קילומטרים מקו החוף. באיי פארו Faroe Islanders, דנמרק, מתקיים טבח אכזרי בלווייתנים ודולפינים. ההרג מתקיים בצורה אכזרית ולא אנושית, באמצעות חבלים עם ווים וסכינים. הלווייתנים והדולפינים ניצודים באמצעות קרס ואז נגררים לחוף, שם הם נטבחים בסכינים. כ-800 לווייתנים ו-450 דולפינים נטבחים באיי פארו מדי שנה והופכים את הים לאדום מדם.
מדי שנה כל העיר יורדת לחופים, כולל ילדים שמקבלים חופש מבית הספר לצורך האירוע, כדי שיוכלו לצפות בטבח הטקסי של לווייתנים ודולפינים. כולם מתאספים בחופים האדומים וצופים במרחץ הדמים, מקשיבים לקריאותיהם של דולפינים פצועים וסובלים כאילו היה זה פסטיבל שתושבי המקום טוענים בגאווה שהוא מורשתם ותרבותם.
טבח הדולפינים והלוויתנים באיי פארו בדנמרק הוא מסורת בת מאות שנים, מאז המאה העשירית. בפעילות משתתפים גברים בכל הגילאים בזמן שנשותיהם צופות במחזה.
ציד לווייתנים היה חלק חשוב מחיי השבטים הנורמניים כבר במאה 9-10. זאת בשל האקלים הקשה באזור, בו אי אפשר היה להחזיק חיות מחמד או לגדל ירקות ופירות. הבשר והשומן של דגים, דולפינים ולווייתנים, היוו את הבסיס לתזונתם של התושבים המקומיים, עורם ואיברים מעובדים מילאו את תפקידם של כלי בית – חבלים, צפים וכדומה. בכל זאת, הצורך במזון אינו הגורם העיקרי להרג זה. לטענת תושבי איי פארו עצמם, grindadráp – מה שנקרא ציד הדולפינים בדנמרק – הוא תחרות המאפשרת להם לחוש את שורשיהם, את כוחם של אבותיהם.
הציד מתחיל בסירות היוצאות לאוקיאנוס הפתוח, מקיפות דולפינים ודוחקים אותם למים רדודים, שם הציד עצמו מתחיל. דולפינים שחורים תמיד שוחים בלהקות ועוקבים אחר המנהיג בצורה עיוורת. ברגע שהפאראים מצליחים לפתות את המנהיג, השאר עוקבים אחריו עד המוות. קיימת מחאה בעולם מצד ארגוני רווחת בעלי חיים, כנגד הטבח ביונקים, לא כל כך על עצם הטבח, אלא על האכזריות שבה עושים זאת. תחילה לא המיתו כלי הצייד את היונקים והם נטבחו רק בהגיעם לחוף. כיום משתמשים בחניתות ההורגות את היונק תוך 1-2 שניות, על ידי מכה בעורקים הראשיים במוחו.
מדי שנה נטבחים כ-1,000 יונקים, המהווים רק חלק קטן מאוכלוסיית מינים אלה – כ -130,000 ולאורך השנה מספרם חוזר לקדמותו. מסיבה זו ארגוני זכויות בעלי חיים אינם מסוגלים להשיג את הפסקת הפעילות הזו. הריגת לווייתנים ודולפינים מותרת על פי חוק איי פארו והסמכות של הוועדה הבינלאומית לדיג לווייתנים אינם חלים עליהם. איי פארו הם אזור אוטונומי של דנמרק. הוא מנהל באופן עצמאי את כל הנושאים שאינם קשורים למדיניות חוץ והגנה. ככל הנראה, הריגת יונקים באיי פארו לא תיפסק בשנים הקרובות.

אחת מעונות ציד הדולפינים המפורסמות ביותר, מתקיימת בעיירת החוף הקטנה Taiji, בדרום מערב יפן. דולפינים נשחטים על ידי דייגים בסירות, או נלכדים כדי להמכר לאקווריומים ופארקים ימיים ברחבי העולם. ציד שנתי זה נמשך חצי שנה, מתחילת ספטמבר ועד סוף פברואר, במהלכם נהרגים קרוב לאלפיים דולפינים והים סביב המפרץ בטאג’י הופך לאדום מדם. חלקם נצוד עבור תעשיית המזון וחלקם נלכד בשבי עבור תעשיית השעשועים. ההרג והשבי הכולל של הדולפינים מסתכם בכ-1,750, שחציים שנשחטים לצורך מאכל בשר, למרות הירידה ביפן באכילת בשר לוויתן או דולפין, כי בשרם מזוהם מאוד בכספית וכנראה בקרינה מהמפעל הגרעיני בפוקושימה. סביר להניח שהציד אחר בשר ימשיך לרדת, שכן צעירים יפנים במיוחד אינם אוכלים בשר לוויתן או דולפין. עם זאת, ציד הדולפינים ממשיך בשל תעשיית השעשועים הרווחית, בשוק העולמי. רוב הדולפינים של טאיג’י נמכרים לאקווריומים יפניים, בסין, רוסיה, אוקראינה והמזרח התיכון.
הציד מתקיים לפנות בוקר, בדרך כלל לפני הזריחה. קבוצה קטנה של דייגים נכנסת לתריסר סירות ממונעות ופונה לעבר האזור בו שוחים הדולפינים. ברגע שנמצא תרמיל דולפין, הדייגים משבשים את  חוש הניווט של הדולפינים, באמצעות רעש ואז מבריחים את הדולפינים המבוהלים וכולאים אותם במפרצון קטן. הם משאירים את הדולפינים הנסערים להרגע במהלך הלילה ולמחרת בבוקר, הדייגים נכנסים למפרץ והורגים את הדולפינים בזה אחר זה. בעבר, הדייגים נהגו לדקור את הדולפינים עם ווים חדים ולדמם אותם למוות, כשהם הופכים את מי המפרצון לאדומים מדם. מחאת ארגוני זכויות בעלי חיים, אילצו את הדייגים לאמץ טכניקת הרג אחרת – מכניסים מוט מתכת ארוך לאזור צוואר הרחם של הדולפין, תוך ניתוק גזע המוח שלו. למרות שהדייגים טוענים שזה מביא למותם המיידי של היונקים, במציאות, הדולפינים מתרוצצים בכאב מייסר במשך מספר דקות.
הציידים משחררים את הדולפינים הקטנים והצעירים יותר והורגים רק את המבוגרים הגדולים יותר, מכיוון שהם מספקים יותר בשר. היונקים המשוחררים נמצאים בטראומה ולעתים נדירות שורדים לאחר מכן, במיוחד מאחר והם מחוץ למשפחתם. להקות הדולפינים אינן מורכבות מדולפינים אקראיים, אלא הן משפחות דולפינים עם יחסים קרובים מאוד ביניהן. כאשר דולפינים בתוך משפחה כזו מתים, בני המשפחה מפגינים סימנים של אבל ומצוקה ממש כמו בני אדם.
הציד מתואר בסרט התיעודי זוכה פרס האוסקר The Cove. הוא צולם בחשאי על ידי צלם נשיונל ג’אוגרפיק, Louie Psihoyos, בשנת 2009. הסרט התיעודי עורר גל מחאה ברחבי העולם. מיליוני אנשים, ארגונים ופעילים למען בעלי חיים, דרשו להפסיק את הציד. אבל זה לא יקרה, מכיוון שמדובר בתעשייה של מיליוני דולרים הנתמכת על ידי ממשלת יפן. עם זאת, מאז נחשף הציד בסרט התיעודי לעולם, מוציאה הממשלה פחות היתרי ציד מאשר לפני הופעת הסרט (16,000 לעומת 23,000 אישורים שהונפקו מדי שנה). הירידה בביקוש לבשר דולפינים נובעת בעיקר ממאמצים של עמותות ופעילים שהטיפו לעם היפני נגד הסכנות שבאכילת בשר דולפין מזוהם בכספית. בשנת 2015, האגודה העולמית לגני חיות ואקווריומים (WAZA) אסרה גם על קנייה ומכירה של דולפינים מהציד השנוי במחלוקת, לאחר מחאות ולחץ של ארגונים, אבל עדיין יש הרבה פארקים ימיים שאינם שייכים ל- WAZA והם מוכנים לקנות דולפינים המגיעים מטאיג’י.