בשנת 1951, העיר צ'אנדיגאר בצפון הודו הייתה בעיצומו של מהפך דרמטי. בעקבות החלוקה של הודו הבריטית ב-1947 להודו ופקיסטן, הכפרים הקטנים של צ'אנדיגאר נהרסו ונעלמו, כדי לפנות מקום לגנים ולאדריכלות מודרנית מלוטשת, שיהוו בסופו של דבר את העיר המתוכננת הראשונה של הודו - שעוצבה כאוטופיה מודרנית בניצוחו של האדריכל השוויצרי/צרפתי לה קורבוזיה. ככל שהבנייה נמשכה בשנות החמישים, ערימות של פסולת בנייה זרעו את הנוף - שברי חרס, בקבוקים, זכוכית, אריחים, סלעים. מפקח כבישים של המחלקה לעבודות ציבוריות, Nek Chand, ראה בכל זה פוטנציאל.
הוא אסף את ערימות הפסולת והגרוטאות והעביר אותם באופניים שלו, לחלקת יער בצפון צ’אנדיגאר. שם, ב-1965, הוא החל להקים את הממלכה שלו: גן פסלים מלא באלפי דמויות של בני אדם ובעלי חיים, כולן עשויות מפסולת ממוחזרת. בזמנו הפנוי החזון שלו היה ליצור דימוי לממלכה האלוהית של סוקרני, בערוץ היער ליד אגם סוקהנה.
המבצע התרחש בסוד. אזור היער שבחר צ’אנד לגנו לא הותר רשמית לבנייה ואף סווג כאזור שימור מאז 1902. הרשויות לא היו מודעות לפארק הפסלים ההולך ומתרחב של צ’אנד עד 1975, אז התוודה צ’אנד לראש העיר, על כך שהקים עיר פסלים והוביל אותו ואת נציגיו אליה. הם נדהמו לגלות 12 דונם של פסלים, חצרות, שבילים ומפלים מעשה ידי אדם, שצ’אנד שקד עליהם בסבלנות מדי לילה. הוא הצליח להסתיר את עבודתו במשך שמונה עשרה שנים, עד שהיא התרחבה למתחם מלא במאות של פסלי בטון מצופים חרס של רקדנים, נגני מוזיקה ובעלי חיים. כולם עשויים מחומרים ממוחזרים. המסה פוסלה בתערובת מלט וחול, בחיפוי שברי פסולת של זכוכית, צמידים, כלי אוכל, פסיפס וברזל בנייה.
תחילה, פקידי עירייה כמו פקידי עירייה, איימו להרוס את הגן הלא חוקי, אבל נוכח ההתרגשות הציבורית מהאתר הנפלא, הם נעתרו ואפשרו לפרויקט להמשיך ולהתרחב ואף סיפקו לצ’אנד משכורת וצוות של 50 עובדים, כדי שיוכל להתמסר ליצירתו במשרה מלאה. בשנת 1976 נפתח גן הסלעים למבקרים. כעת הוא כבר משתרע על פני 30 דונם וכולל שורות של נשים מרקדות, להקות קופים ובעלי חיים, על צלע גבעה – כולם חצובים בסלע, משובצים בזכוכית ופיסות אריחים צבעוניים.
צ’אנד מת משיבה טובה, בגיל 91, ביוני 2015. הוא הונצח על בול דואר הודי וגן הפסלים שהקים, הפך לאטרקציה התיירותית המפורסמת בהודו, המקום השני הפופולרי ביותר בהודו (אחרי הטאג’ מאהל), עם יותר משנים עשר מיליון מבקרים בשנה.
הפסלים של צ’אנד מצאו את דרכם למוזיאונים ברחבי העולם, חלקם לאוספים הקבועים וחלקם במסגרת תערוכות נודדות, במוזיאון הילדים של הקפיטול בוושינגטון, בניו יורק, בלוזאן, שוויץ, בוויסקונסין, ארה”ב וגם בגלריה המלכותית של האדריכלים הבריטיים (RIBA) בליברפול, אנגליה.
אלה שהכירו את צ’אנד תיארו אותו כאדם צנוע, למרות כל השבחים והתהילה שזכה בהם – אמן עממי, אוטודידקט, שטייל בגן הסלעים לעתים קרובות ושוחח עם המבקרים. רבים מתושבי העיר התייחסו אליו כחבר. “הוא שיחק עם כל חומר”, אמר בנו. “שיחק כל הזמן, בדיוק כמו ילד.”
צילום: Nithya Priyan, Giridhar Appaji Nag Y
