בעלה של פרידה, דייגו ריברה, החליט לאטום את המלתחה המרשימה בחדר האמבטיה של ביתם במקסיקו סיטי, והורה להחביא אותם עד 15 שנים לאחר מותו. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן בשנת 1957, אך בגדיה וחפציה של קאלו נותרו נעולים עד שנת 2004, כאשר המוזיאון הלאומי במקסיקו החליט לקטלג את תוכנו. הצלמת שזכתה בפריבילגיה להנציח למעלה מ-300 פריטי מלתחה של פרידה הייתה הצלמת היפנית הנודעת Ishiuchi Miyako (צלמת מעניינת כשלעצמה, אשר בין היתר תיעדה את אסון האטום בהירושימה, באמצעות צילומי בגדים של נספים). מתוך הצילומים הפשוטים לכאורה הללו, הצלמת יוצרת דיוקן מורכב של אישה אגדית, שבאמצעות אמנות ואופנה הפכה באומץ את חולשותיה לבסיס זהותה הייחודית ואהבת החיים הבולטת שלה.
קאלו נולדה ב-1907, ילדה מעורבת, בת לשתי תרבויות – אב גרמני-הונגרי ואם ילידת טהואה. מחלת פוליו בגיל שש, השאירה את קאלו עם צליעה ברגל ימין קצרה יותר. לאחר שחבריה לכיתה הציקו לה על כך, היא השתמשה באופנה כדי להסתיר את מומה, לבשה שמלות ארוכות וגרביים מרובי שכבות ברגל ימין.
בגיל 18 היא נפצעה קשה ורגלה נכרתה, בתאונת אוטובוס, אשר תשפיע על חייה של קאלו עד מותה בשנת 1954 בגיל 47. בפרק זה של חייה החלה האמנות שלה וגם ההידרדרות של גופה ובריאותה.

הסגנון האישי באמנות וגם בלבוש, הפך למוצא יצירתי עבור קאלו, שהחלה לצייר במהלך ההתאוששות שלה מתאונת האוטובוס. בחירת הלבוש שלה באה להסתיר ביעילות את נכותה הפיזית וגם להפגין את אמונותיה הפוליטיות הרדיקליות. קאלו, שמאלנית נחרצת, הצטרפה למפלגה הסוציאליסטית בגיל 16 ולמפלגה הקומוניסטית המקסיקנית בתחילת שנות ה-20 לחייה. היא הקפידה להקיף את עצמה באנשים בעלי חשיבה חופשית, כולל הצייר דייגו ריברה, שהפך לבעלה ב-1929.
ריברה היה זה שעודד אותה להפגין גאווה מקסיקנית באמצעות שמלות טהואנה שמקורן בחברה המטריארכלית הממוקמת באיסתמוס של Tehuantepec, במדינת אוחאקה. הסגנון כלל חצאיות, חולצות רקומות ותסרוקות וכקאלו שילבה את הבגדים הילידיים הללו עם האלמנטים העכשוויים של המלתחה שלה, במתח שהפגין את זהותה הבין-תרבותית וכיבד נשים מקסיקניות בעבר ובהווה.
בגדי Tehuana גם ידעו להסיח את הדעת מהפגמים הגופניים שלה, שכבות הבד הסתירו את צליעתה. המרובעים על חזה והדוגמאות המורכבות של השמלות מסגרו את ראשה וכתפיה, משכו את תשומת הלב מהחצי התחתון של גופה.
אביזר אהוב נוסף של קאלו היה צעיף הריבוזו, שסימל את המאבק המקסיקני לחופש. הצעיף, שנלבש לראשונה בתקופת קולומבוס על ידי המתיישבים האירופים, אומץ במהירות על ידי אומנים אצטקים, מעוטר ברקמה וצבוע בצבעים בהירים. קאלו העדיפה לענוד את הרבוזו סביב כתפיה או להשחיל דרך הצמות שלה עם פרחים מוצמדים לשיערה ושוב ממקד את תשומת הלב בכתפיה ובפנים.
לאורך שנות ה-30 וה-40, הסגנון של קאלו הפך לשם נרדף לתרבות המקסיקנית, והתדמית שלה עשתה גלים במיינסטרים של עולם האופנה. בשנת 1938, המעצבת האיטלקית אלזה סקיאפרלי יצרה את “La Robe de Madame Rivera” (“השמלה של גברת ריברה”) על בסיס תלבושות Tehuana של קאלו, אשר כללו חרוזים פרחוניים אדומים ושרוולים שחורים שקופים. המסר של העצמה נשית המזוהה עם סגנון Tehuana הסתנן עד מהרה לאופנה הגבוהה. מאז, מעצבים רבים אחרים התייחסו למלתחה של קאלו, מקולקציית אביב/קיץ 1998 של ז’אן פול גוטייה ועד להדפסי הפרחים והסלסולים של ולנטינו לאביב/קיץ 2015.
תשומת הלב ריגשה את קאלו. בביקור בתערוכה בסן פרנסיסקו בשנת 1930, כתבה קאלו במכתב הביתה לאמה “הנשים הלבנות (גרינגות) מאוד אוהבות אותי מאוד ומתרגשות מכל השמלות והריבוזו שהבאתי איתי, הלסתות שלהם נופלות המראה של שרשראות אבן הירקן שלי.”
מאחורי האמנית עטורת הסמלים המזוהים איתה ומקנים לה כיום מעמד של אייקון פופ, עומד סיפור של טרגדיה, מצוקה ובסופו של דבר ניצחון. הבגדים של קאלו משקפים את סירובה להתאים לכל תרבות או זהות ואת הכוח העדין שמצאה בגופה שלה במקום להיכנע לנכות. כל סמלי הפופ שנגזרו מכל אלה, הופכים בקלות לפרודיה, המטשטשת את האינטליגנציה העומדת בבסיס עבודתה המהפכנית של האמנית.