כמו רבים מהעסקים בתעשיית הדפוס, גם שוק כרטיסי הברכה המודפסים, נזכר בגעגועים בימים טובים יותר. חברת Hallmark הענקית ששלטה בתחום, סגרה את מרכז ההפצה שלה ששכן בארה”ב, כבר בשנת 2015, צמצמה את כח האדם שלה בחצי, לצד סגירת כל החנויות שלה. חברות בתחום, אשר הציעו גם כרטיסי ברכה מודפסים וגם כרטיסים דיגיטליים, החליטו לאחרונה להתמקד אך ורק באלה הדיגיטליים.
במציאות הזו, היה סיכוי קלוש אם בכלל, שהמעצבת גרפית והמאיירת אנה בונד, אשר ייסדה את מותג מוצרי הנייר שלה Rifle Paper בשנת 2009 עם בעלה, נתן, בתוך המחסן הקטן הסמוך לדירתם בפלורידה – יצליחו בעסקיהם, כמעט 100 שנים לאחר שהענקית הקורסת Hallmark הוקמה.

 

אלא שאנה והגורל רצו אחרת: אם בשנת 2016 דיווחה Rifle Paper על הכנסות של 21.4 מיליון דולר, הרי הכנסתה גדלה ל-22.3 מיליון דולר ב-2017 ואת השנה החולפת, טרום הקורונה, היא סגרה עם הכנסות של 26 מיליון דולר, עם יותר מ -90 מוצרים חדשים, נוספים לכלי כתיבה וכרטיסי ברכה עליהם התבססה החברה. אם בשנת 2010 מכרה החברה כ-200,000 כרטיסי ברכה, הרי שכבר תוך שנתיים היא הגיעה ל-2.8 מיליון. הצוות שכלל תחילה רק את אנה ובעלה, התרחב ל-185 עובדים.
כך בונד, בת 36, שעד שנת 2012 התגוררה בדירה מעל מחסן בו עבדה, הקימה אימפריה של מיליוני דולרים – והוכיחה שהדפוס עדיין לא מת.
בונד ובעלה פתחו את חברת Rifle Paper עם הון של 10,000 דולר בלבד, מתוך מחסן ליד דירה של קרוב משפחה, בה התגוררו ללא שכר דירה. לפני השקת המותג שלהם, בונד עבדה כמעצבת גראפית עצמאית, בעוד שבעלה היה מוסיקאי בלהקת פופ-רוק-בלו-גראס. האמת שרוב עבודותיה אז היו עיצוב פוסטרים להופעות של בעלה. בתוך פחות מעשור, בני הזוג הגדילו את העסק שלהם לעסק בעל רווח גולמי של מיליוני דולרים – הישג שבונד מייחסת להוצאות נמוכות וצמיחה איטית וזהירה, שעד היום לא כללה דולר אחד של חוב או אוברדאפט בבנק, או משקיעים ומנטורים עסקיים.

 

 

“לא חשבתי באמת על כרטיסי ברכה כמשהו שיכול להחזיק עסק, אבל היה בהם את כל מה שאהבתי: איור, עיצוב, נייר מכתבים”, אומרת בונד, שעיצוב הכרטיס הראשון שלה היה לחתונתה ב-2008. חברים הפיצו מפה לאוזן את המידע על הכרטיסים המשובבים והביאו לגידול בביקוש לכרטיסי חתונה מותאמים אישית וזה מה שהוביל בסופו של דבר להשיק אתר רשמי של העסק. בשלב זה, בונד הפכה להיות יקירת הבלוגוספירה בנושאי הלייפסטייל ומלאכת יד, עם אוהדים שכללו בלוגרים ידועים, איתם שיתפה פעולה.
שבועיים לאחר השקתו של riflepaperco.com, בונד קיבלה שיחת טלפון מהקמעונאי שלהם, שביקש לבצע הזמנה גדולה, הראשונה שלה. “בעלי אמר להם לא, כי רצינו לחכות עד שתהיה לנו יותר סחורה”, נזכרת בונד. “חשבתי שזה מטורף, אבל זה היה מהלך טוב, כי היינו צריכים לבנות לוגיסטיקה ותמחור, לבנות מערך הובלה ומשלוח”. בסופו של דבר זה סייע להבטיח כי הגשמת ההפצה הגדולה הראשונה שלהם, תהיה סיפור הצלחה ולא תהיה סיוט מהבלתי צפוי.
בעוד מוצרי נייר נשארו הליבה של המותג, החברה הצליחה להשתלב גם במגוון של מדיומים אחרים, כמו אוסף של נעלי בד מצויירות בשיתוף המותג KEDS, טפטים מצויירים למסכי iPhone, אריזות קוסמטיקה מאויירות בשיתוף L’Occitane והרשימה עוד ארוכה. למרבה הפלא, היא אפילו שיתפה פעולה עם חברת ה- Paperless המתמקדת בכרטיסים אלקטרוניים.

 

 

ככל זה מסתכם בהגדרה אסטרטגית – להפוך מחברת מוצרי נייר, למותג של סגנון חיים, המושרשת בטביעת ידה המיוחדת של בונד, בצבעי גואש, עם אותיות גואש צבועות ומכתבים בכתב יד. הידע המשמעותי של בונד, בתחום המדיה החברתית, הוא גורם לא קטן בהצלחתה. לבונד יש מעל מיליון עוקבים בחשבון ה-Instagram שלה (@annariflebond, שם היא משתפת סצנות של מהחיים האישיים שלה, לעיניים הסקרניות של קהל חסידים נלהב.
הרבה מההצלחה טמונה גם בעיתוי: מלאכת יד ועיצוב נמכרים דיגיטלית בצורה הולכת וגדלה, בפלטפורמות כמו Etsy ו-Pinterest. החברה מחזיקה רק מבנה אחד; כל המוצרים שלה נמכרים באמצעות שילוב של החנות המקוונת שלה, שותפות עם מותגים, אירועי פופ-אפ, ורשת מרשימה של יותר מ-6,000 קמעונאים ברחבי העולם.
“שום דבר לא זז אצלנו באמת, עד שהתחלתי לצייר בגואש”, היא מספרת “בכנות, לא היה לנו מושג למה אנחנו נכנסים, אבל הרגשנו שיש לנו משהו מיוחד והיינו מוכנים לצלול וללמוד את הכל תוך הליכה. הקהילה המקוונת הגיבה מיד כשהתחלתי לפרסם את איורי הגואש והרגשתי שיש לי משהו שלא מיוצג בעולם התעשייתי. בסוף 2008 עבדתי קשה ועיצבתי כמה שיותר כרטיסי ברכה. נתן ואני השתמשנו בכסף של המכירה שלהם, כדי לממן את אוסף המוצרים הראשון שלנו, שהושק באתר riflepaperco.com, בנובמבר 2009. מאותה נקודה – הצמיחה של המותג הגיעה במהירות מסחררת. זמן קצר לאחר ההשקה התחלנו לקבל פניות מחנויות שרצו למכור אצלם את הקו שלנו ומהר מאוד נאלצנו ללמוד ולהבין כל כך הרבה דברים, שלא ידענו עליהם שום דבר. לא היה לנו מושג איך אפילו לייצר כראוי את המוצרים שלנו. אני אוהבת לחשוב שהסיפור שלנו הוא מוטיבציה, מכיוון שאנחנו פשוט שני אנשים רגילים ונורמליים ובאמת לא ידענו דבר על ניהול עסק. השיעור הראשון שלנו היה בחיפושים בגוגל כמו: ‘איך להדפיס כרטיס’ ו’כיצד לשלוח חבילה’. התחלנו בדיוק במקום בו כל אחד אחר היה מתחיל אם היה לו חלום גדול אבל הוא היה יודע מעט על פתיחת עסק ואנחנו הוכחה לכך שאתה באמת יכול להבין את זה ולמצוא פתרונות”
באחד הראיונות הרבים שלה לעיתונות, נשאלה בונד איזו עצה אן לקח היא יכולה להציע לנשים אחרות והיא השיבה: “עבדי קשה יותר מכל הסובבים אותך.”