איך הוחלט לענוד שעון על היד ולמה האזין הכלב של ממציא הפטיפון? הסיפור האמיתי על 16 החפצים וכלב ששינו את חיינו:

 

האמריקאים גילו רכיב שמאפשר ייצור רדיו נייד, אך לא ידעו מה בדיוק אפשר לעשות איתו – היפנים קנו אותו מהם בפרוטות, ייצרו מיליארדי טרנזיסטורים לכל העולם והקימו בעזרתם את האימפריה של סוני. מכונת הגילוח החשמלית הומצאה, לאחר שהממציא נכשל בהמצאת מכשירים ידניים. המצית היוקרתי ביותר בעולם, יוצר עבור העניים ברחובות אמריקה בזמן השפל הכלכלי. המפוחית הייתה כלי נגינה של נוודים ומשוטטים ברחובות, עד שבוב דילן צירף אותה לרוק’נ’רול ואת שעון היד המציא קרטייה לחברו הטייס, שהתעצל להוציא את שעונו מהכיס.

 

מפוחית, 1857

 

בשנת 1821, נער גרמני בן 16 בשם קריסטיאן לודוויג בושמן – (Christian Ludwig Buschmann), שההובי שלו היה בניית שעונים, חיבר יחד 15 צפצפות ויצר כלי נגינה חדש, שכינה אותו נבל פה (תרגום מגרמנית) והשתמש בו כצעצוע חביב. 36 שנה אחר-כך, מתיאס הונר – Matthias Hohner – בונה שעונים גם הוא, לקח את ההמצאה והפך אותה למוצר מסחרי כשהקים את מפעל הונר (Hohner) הידוע והמיצר עד היום מפוחיות מכל סוג ומין. המפוחית נתפסה תחילה כצעצוע. היא נדדה עד ארה”ב, ורווחה בה לפני כ-150 שנה, גם שם נתפסה ככלי נגינה פשוט ופולקלוריסטי של נוודים שהתגנבו לרכבות משא שנדדו ממדינה למדינה. מה שגרם לבוב דילן לאמץ אותה בתקופה בה הציג עצמו כזמר עם ושר שירי מחאה סטייל וודי גאטרי. הוא לא נטש אותה גם כשהפך לזמר רוק אינטליגנטי וכך היא הפכה לכלי נגינה עם סקס אפיל רב עוצמה בתרבות הרוק והופיעה אצל זמרי פופ רבים בשנות השמונים, לרבות אצל הביטלס. אצלנו היא נתפסה גם כן ככלי נגינה חנוני, שהגיעה אלינו כגרמושקה רוסית ושימשה בעיקר פלמ”חניקים עבותי שפם וחברי השומר הצעיר, ללוות את הצ’יזבטים שסיפרו מסביב למדורה.

 

מכשיר טלפון, 1876

 

 

תקשורת אלקטרונית ששידרה טקסטים, כמו הטלגרף, רווחה עוד הרבה לפניו, אך המצאה זו שידרה את קולו האמיתי של אדם מבית לבית, באמצעות חשמל. היא הובילה להמצאת הרדיו, הטלוויזיה ואחר כך האינטרנט. בלעדיו היו נחסכים מאיתנו שיחות סקס, טלמרקטינג בדיוק לפני “ארץ נהדרת”, או שיחות בקול שתוי ושבור מהאקס בשלוש לפנות בוקר. אך גם נמנעים קריאות לעזרה ראשונה לאמבולנס, משטרה, מכבי אש או הזמנת פיצה דקה לפני שמתמוטטים בקצב הרצחני של השלמת הפרויקט.

 

מצלמה ביתית, 1900

 

 

המצלמה במאה ה-19, שימשה בעיקר כמכשיר לעשיית ניסיונות אמנותיים בידי אמנים תימהוניים ואנשי מדע סהרוריים והייתה נגישה לקהל הרחב בערך כמו מצלמת רנטגן או מצלמת קולנוע כיום. מצלמת הקופסא “בראוני” של קודאק עלתה דולר והייתה הראשונה שאפשרה לאנשים רגילים להחליף בה פילם מוכן שעלה 15 סנט, תוך חצי דקה. הפרסומת שליוותה את הופעתה בשוק הבטיחה: “כל תלמיד/ה בית ספר יכול/ה להחליף בה פילם בדקה”. המצאה זו השיקה מאה שנה של אלבומי משפחות חייכניות, סבתות גאות עם צילומי נכדים זאטוטים עם עתיד מזהיר וסבים עם זיכרונות על עבר זקוף קומה ועתיר בלורית. אלבומים המאוחסנים כיום במחשב, במאגר של צילומים ממצלמה דיגיטלית או אייפון.

 

כדור השלג, 1900

 

 

ארווין פרזי (Erwin Perzy) עבד כאחראי על סניף דואר אפרורי ומשמים, בעיירה אוסטרית קטנה, שבזמנו הפנוי ניסה להמציא המצאות שישנו את עולמנו, האחרונה בהן הייתה: המצאת אור קר. הוא מילא כדור זכוכית ששימש סנדלרים בעבודתם, בפתיתים זרחניים מאירים, שריחופם מטה אט אט בתוך הכדור הזכיר שלג. אור קר הוא לא הצליח לייצר מזה, אבל הוא הצליח למכור את הרעיון לחברת עיצובי הזכוכית היוקרתית Swarovsky והם יצרו כדורי שלג מיניאטוריים בשלמות האופיינית להם. כיום אפשר לקנות בכל שוק בתחנה מרכזית או בחנות עיצוב יוקרתית במרכז כל עיר, כדור מזכוכית או פלסטיק, בו פתיתי שלג יורדים אט אט על חתול מנמנם או רעפי בית עם ארובה זעירה.

 

שעון היד, 1904

 

 

 

הצלחה בחיים , חייב כל אחד לדעת, אפשר לעשות רק עם קצת עזרה מחברים. אלברטו סנטוס דומונט היה אחד מחלוצי התעופה, תחום בו בעצם לא תרם מאום חוץ מרצון טוב ולא מעט פוזות. המעופף המפונק הזה התקשה, בזמן שהוא הטיס את מטוסו – להוציא באלגנטיות נונשלנטית את השעון מכיסו, היכן שנהוג היה לטמון שעונים באותם ימים וזה הפריע לו מאד. הוא התלונן על כך בפני חברו לואי קרטייה, אשר בתגובה עיצב את שעון היד הראשון בהיסטוריה, לו קרא על שם חברו “סנטוס”. אם אתם טסים כיום במטוס, לשווייץ או סתם לפאריס, מציצים בשעון היד שלכם וכתוב עליו “קרטייה”, אז אתם בכיוון הנכון.

 

Pez מחסנית הסוכריות, 1927

 

 

חברת פז הגרמנית ייצרה סוכריות מנטה מאז שנת 1927, מכירותיה דשדשו באיטיות רבה, עד שכעבור כעשרים שנה, היא עמדה בסכנת סגירה. בשנת 1949, התעשתה פז והבינה שהעיצוב חשוב יותר מהתוכן בהצלחתם המסחרית של מוצרים ופנתה למעצב האוסטרי נאהרמיטל, שעיצב את אריזת הסוכריות שלה בצורת מחסנית עם ראש קופץ. מאז עברו הרבה סוכריות בנהר ההיסטוריה והתגלשו במורד לועותיהם של אנשים ברחבי העולם – הסוכריות של פז מחזיקות מעמד כבר שמונים שנה. לטעם המנטה שהיה היחיד שהיא הציעה (פז הוא קיצור של פפרמינט בגרמנית pfeffermintz) נוספו כיום טעמים רבים נוספים, ב-1962 היא יצרה שיתוף פעולה עם וולט דיסני, שהוביל לראשי מחסניות מעוצבים ומשעשעים מדמויותיו כמו דונלד דאק או מיקי מאוס, שהובילו לסדרה אינסופית של ראשים מפוסלים, של אינספור דמויות מצויירות, הנאגרים בקנאות בידי אספנים ברחבי העולם (החבובות, משפחת סימפסון ועוד).

 

Schick מכונת גילוח חשמלית, 1931

 

 

ג’קוב שיק עסק שנים בייצור מוצרי גילוח רבי השראה ובשיווקם: פעם יצר מברשות בעלות שיער רך ופעם זיפי וקשה, פעם קצף אוורירי ופעם סמיך, פעם סכיני גילוח דקי גזרה המתגלשים בגמישות על הלחי ופעם עתירי פלדה וכובשי זיפים. אלא שהקונים הפוטנציאליים התלהבו מהמצאותיו פחות ממנו, ושיק עמד בפני פשיטת רגל. ב-1928 הוא זנח את כל השמונצעס, קם והמציא את מכונת הגילוח החשמלית. שמונה שנים אחר כך, כשהיה בן 49, הוא מת בחיוך, עשיר ומלא סיפוק: כיום 30% מהגברים בעולם משתמשים במכונת גילוח חשמלית.

 

 

Zippo מצית לגברים מדליקים, 1932

 

 

מצית יוקרתי זה נחשב כאביזר בלתי נפרד מחפציו של כל גבר בן מעמד גבוה או אספן מסוגנן ואנין, כמתנה האולטימטיבית לגבר המעודכן שמאד רוצים ביקרו וכסמל תרבותי המסמן אינדיבידואליות וסגנון. הוא הומצא באמריקה דווקא בתקופת השפל הכלכלי, הדיפרשן. ארה”ב כוסתה אז באבק סמיך שהביאו סופות שהעיפו צריפים ועמודי חשמל. ג’ורג’ בלייסדייל עיצב מצית מיוחד ומחופה המגן על האש בפני הרוח העזה, המיועד לעניים ומאפשר להם להצית את בדלי הסיגריות שקיבצו מפחי האשפה. את שם המצית שאל מהרוכסן (זיפר) שהומצא אז. האחריות הנצחית למצית ועיצובו לאספנים, העניק לו מעמד של אייקון סופרטארי ועד היום נמכרו יותר מ-400 מליון מציתי זיפו ואפילו צצו לו מועדוני מעריצים ברחבי העולם. כוכבי הקולנוע הנודעים, כמו קלינט איסטווד וברוס וויליס, השתמשו בזיפו כדי להצית סיגריות או כדי להשמיד ראיות בסרטיהם.

 

עט כדורי, 1938

 

 

האחים בירו מהונגריה, האחד עורך מדור הספרות בעיתון שיצא בבוקרשט והשני כימאי, המציאו את העט הכדורי הראשון, ששלח את העט הנובע שרווח אז, לשרת בעיקר אספנים סנובים. תרומה קומוניסטית זו משרתת כיום את כל העם, מחנוונים עד מנהלים, מתלמידי בית ספר עד לשרים. את עמנו היא משרתת במיוחד, מאחר והכתיבה מימין לשמאל, מורחת עם היד את השורות הרטובות הנכתבות בעט נובע. מה שלא מפריע לאף גרפומן כאן לכתוב ולמרוח גם בעט כדורי.

 

 

טרנזיסטור סוני TR-63, 1957

 

 

היזם היפני מאסרו יבוקה וחברו אקיו מוריטה, שמעו במקרה בעת ביקור בארה”ב על רכיב טכנולוגי הנקרא טרנזיסטור, שהומצא במעבדות של חברת בל – עוד בסוף שנות ה-40. היפנים רבי התושייה, קלטו מיד את היתרון הטכנולוגי של הטרנזיסטור ומיהרו לרכוש מחברת בל את זכויות השימוש ברכיב, אשר בל לא עשתה אתו דבר. באמצעותו הם יצרו את הדגם הראשון של הרדיו הנייד – הטרנזיסטור, אשר היה הצעד הראשון בהפיכת החברה שלהם – לה קראו סוני – לענק אודיו עולמי, אולי הגדול ביותר כיום.

 

כסא הפלסטיק, 1965

 

מיליונים יוצרו מאז הופיעו לראשונה בשנות ה-80 כסאות הפלסטיק והפכו לכיסאות הנמכרים בעולם בזכות היותם זולים, ניידים, עמידים בפני מים וקלים לניקוי. המודרניסטים חיפשו אחרי הכיסא המושלם בייצור תעשייתי, שהמשוואה שלו הייתה להשיג כמה שיותר בכמה שפחות. כך החלו מעצבי רהיטים כמו צ’רלס וריי אימס ורובין דיי ליצור בשנות ה-50 כיסאות מהחומרים הפלסטיים הפשוטים והזולים שהומצאו אז. את הכיסא הראשון שיוצר כולו מפלסטיק, המונובלוק בשמו התעשייתי, המיוצר בחתיכה אחת מ-2.5 ק”ג של פוליפרופילן בתהליך אחד ויחיד – “Universale”, עיצב ג’ו קולומבו ב-1965 (לקנול). שנתיים לאחר מכן הציג ורנר פנטון את כיסא פנטון המפורסם, עשוי פלסטיק ביחידה אחת, מבריק וסקסי, שנראה כמו האובייקט התעשייתי המושלם, אבל תהליך הייצור שלו היה ידני. נדרשו 20 שנה נוספות של מחקר כדי לייצרו בייצור המוני – בשנות ה-80 ולהתעניינות מחודשת בכיסאות פלסטיק בקרב מעצבים עכשוויים, ובראשם פיליפ סטארק וג’ספר מוריסון. הכיסאות הצבעוניים והמעוצבים שלהם נהפכו לחביבי המגזינים לעיצוב, ואילו המונובלוק הצנוע והפשוט השתמש בקלפים המנצחים שלו – שימושיות ומחיר נמוך – ונהפך לכיסא הנמכר ביותר בהיסטוריה. המונובלוקים הראשונים עלו כ-50 דולר כל אחד, אבל ככל שייצורם הלך והתרחב, צנח המחיר לפחות מ-5 דולר כיום. אין ספק שמדובר באייקון עיצובי וגם סמל לרהיט זול וסר טעם. בישראל יש גורסים כי כסאות הפלסטיק מתוצרת “כתר” הם סמל לעיצוב ישראלי אמיתי ויש הטוענים כי הוא סמל למהפכה התעשייתית בכלל. יש אפילו אתר המהלל את הכיסא ומזמין את המבקרים לשלוח תצלומים של כיסאות פלסטיק, www.functionalfate.org, ויותר מ-30 אלף בני אדם מבקרים בו בחודש. התצלומים החביבים על ינס תייל, מנהל האתר, הם של כיסא פלסטיק על הר קילימנג’רו ותצלום שצולם מחוץ לספרייה בצפון אפגניסטאן, של אדם יושב בכיסא פלסטיק ואוחז רובה. אגב, אידיאל מודרניסטי זה הוא גם סיוט סביבתי, מאחר והוא אינו מתכלה וכמעט אי אפשר לתקן מונובלוקים שנשברו.

 

 

שעון הקוורץ הדיגיטלי, 1972

 

“איזה שעון בן חייל אשר איננו נח, ביום וגם בליל דופק הוא כך: תיק טק, תיק טק?” לא שעון דיגיטלי, מכל מקום. המשווקים הגזימו וקראו לו “מחשב זמן”, השעון הדיגיטלי שאב את האנרגיה שלו מקוורץ והציג ספרות ללא מחוגים. עד אז היה ברור ששעון חייב לתקתק ולנפנף במחוגים – משעון הביג-בן בלונדון ועד למחוגים עליהם נתלה גיבור סרטו של אלפרד היצ’קוק. עשר שנים אחר כך, כבר נאבק ג’יימס בונד בשעון דיגיטלי, שהוצמד לפצצת אטום ועצר אותו בשנייה ה-007 לפני שפוצץ אותה. את מחוגי הזמן כנראה אי אפשר לעצור.

 

הקובייה ההונגרית, 1974

 

 

ארנו רוביק מהונגריה היה מורה למתמטיקה, אשר בזמנו הפנוי המציא פטנטים ששימשו אותו בעיקר כדי לשעשע את ידידיו, משפחתו, חבריו ותלמידיו. את משחק הקובייה הצבעונית המציא ב-1974, והיא נודעה ברחבי השכונה ובית הספר כ”קובייה של רוביק”. ב-1980 נתגלתה על-ידי משווק צעצועים הונגרי חד עין, אשר החל לשווק אותה ברחבי העולם. הצלחתה של הקובייה ההונגרית הכתה בכל העולם כמו טורנדו ונעלמה כעבור שלוש שנים.

 

לייזר פויינטר, 1980

 

 

מרצים ומורים חמורי סבר השתמשו בו שנים, והצביעו באמצעות הנקודה האדומה על הלוח בכיתה, במקום מקל דק ששימש אותם פעם. גנרלים השתמשו בו בתצוגה על מפות מלחמה ומנהלים סימנו נתונים בישיבות מועצת המנהלים. חמש עשרה שנה לאחר שהומצא, הוזילו יצרניו את מחירו – ממאה דולר לשליש המחיר, מה שהפך אותו לנחלת הכלל ולשעשוע החביב על ילדים, באמצעותו התעללו בחתולים ובצופי סרטי קולנוע. ב-1998 הוא היה כה פופולארי בארה”ב, עד שלא רק שאסרו את השימוש בו בבתי ספר, אף הטילו במדינות רבות קנסות עד אלף דולר אם מישהו “ירה” את נקודת הלייזר האדומה לתוך עין של מישהו.

 

קומפקט דיסק סוני CDP-101, 1983

 

איפה הייתם כש”כמו בתולה” של מדונה יצא לשוק? רובנו ניצבנו מול מכשיר הקומפקט דיסק הראשון שלנו והאזנו לשיר, בוקע ממנו זך וצלול. הסנובים של המוסיקה הקלאסית התווכחו אז איך עדיף לשמוע את מאוריציו פוליני – חם ואמיתי בתקליט של דוייטשה גרמופון, או קר ומתכתי בדיסק? האם הקלטה דיגיטלית עדיפה על אנלוגית? אלא שסוני בנתה את המכשיר במיוחד לפופ של שנות השמונים. הדיסקים סיפקו אמצעי קומפקטי לשמיעת מוסיקה ללא קפיצות מחט משריטות בתקליט ומבלי הצורך להפוך אותו מצד אחד לשני, בדיוק ברגע הכי מתקדם בשלב הגיפופים בהכרות הבינ-זוגית, אך חיסלו גם את ההנאה ממסורת העטיפות היצירתיות והמפתיעות שהיו חלק בלתי נפרד מתעשיית התקליטים.

 

טמגוצ’י, 1996

 

 

ארבעים מיליון יחידות נמכרו עד היום, של חית כיס וירטואלית, שהפכה לתואם חיית מחמד. ללא ספק הפנומן התרבותי המוזר ביותר שיצרה האנושות עד היום.

 

המקרה המוזר של הכלב

אחד מהסמלים המסחריים הידועים בעולם, הוא ציור הכלב הלבן המאזין ברוב קשב לגרמופון גדול עם מנואלה ורמקול חצוצרתי, שהופיע על הלייבלים של תקליטי הפלסטיק הישנים. אפיזודה זו זכתה מאז ומתמיד לגרסאות רבות, הידועה שבהם היא של רב החובל הבריטי קפטיין רוברט פלקון סקוט, שצייר את אחד מכלבי ההאסקי שלו מביט בגרמופון, כדי לבשר את גילוי הקוטב הדרומי (1910-1912).

 

הכל החל כשמארק בארו, אזרח בריטי, אסף כלב משוטט ומעורב מרחובות בריסטול באנגליה לפני מאה ועשרים שנה וכינה אותו ניפר (נגסן), בגלל נטייתו לנגוס בעקבי רגלי כל מי שקרב אליו. כשמארק מת עבר הכלב לאחיו הצעיר של מארק, פרנסיס שהיה צייר. ניפר נהג לשבת מול הגרמופון של פרנסיס ולהאזין מוקסם ומהופנט לקולות הבוקעים מתוכו ופרנסיס צייר את הסצנה הזו על לוח קנבס.
הוא קרא לציורו: “קול בעליו” (His Masters Voice) וניסה למכור אותו לגלריות ולמגזינים אך נדחה, בטענה שאף אחד לא מבין מה הכלב עושה בציור וכי “כלבים לא מאזינים לפונוגרפים”.
הציור נמכר לבסוף לבעל חברת גרמופון וויליאם גארי אוון, תמורת מאה ליש”ט, אחרי שבארו צייר לפי דרישתו את הגרמופון שהוא משווק במקום זה שהופיע עליו במקור. זהו אם כן הסכום שקיבל יוצרו של הציור עבור יצירתו.
אמיל ברלינר, ממציא נגן התקליטים, היה הראשון שהבין שמדובר באייקון נצחי, רכש את הזכויות על הציור והסמל והנציחו על כל תוויות התקליטים וכל הפרסומים של חברות התקליטים שלו RCA ו-EMI, שבמשרדיה, אגב, הציור המקורי תלוי עד היום (באור חזק ניתן להבחין בפונוגרף הישן המסתתר מתחת לשכבות הצבע).
עם הכחדות תקליטי הפלסטיק לטובת ה-CD, איבדה EMI את הזכויות על הסמל המסחרי, מאחר והדיסקים נחשבו למוצר חדש שזכויותיה לא חלו לגביו. כך חדל הסמל המפורסם לשמש מותג מסחרי. לעומת זאת, חברת המוסיקה RCA, המחזיקה בזכויות על כל שירי אלביס, עושה שימוש בדמות הכלב והגרמופון בהופעות לקידום מכירותיה באירופה. היא מעסיקה כלב הדומה לניפר, שעורך מיצגי יחסי ציבור בלימוזינה ונהנה ממשכורת חודשית קבועה. הוא ידוע ככלב מפונק מאד, אשר אוכל רק סטייק פילה מיניון החתוך לחתיכות קטנות.
אגב, ניפר המקורי שניבט בהבעה תרבותית מהורהרת מול הגרמופון, היה כלב רגזן וטרדן שתקף תדירות בעלי חיים וכל אחד מיהר להיפטר ממנו.

 

 

ולקינוח, עוד כמה המצאות שראוי לא לקבל את קיומן כמובן מאליו: