שישה מהאדריכלים המובילים בעולם, חושפים את זיכרונותיהם העמוקים, האפלים ומרחיקי הלכת ביותר שלהם בתערוכה חדשה. התערוכה מקווה לשפוך אור על התפקיד החמקמק של חוויות הילדות בעיצוב יצירתיות בבגרות.
זהא חאדיד: “מתמטיקה הייתה חלק בלתי ניפרד מעולם הילדות שלי בעירק. הורי לא עשו אבחנה בינה לבין שאר תחומי היצירה, כמו ציור, האזנה למוזיקה וקריאת ספרים. הם נטעו בי את התשוקה לגלות דברים. פתירת בעיות מתמטיות הייתה חלק ממה שעשיתי בילדות, כמו לצייר או להאזין למוזיקה”
זהא חאדיד: “המסגד הגדול בקורדובה הרשים אותי מאד בתור ילדה. זה דומה מאד למבנים ההיברידיים שאנחנו עושים כיום”.
הגלריה Roca London Gallery תציג “cabinets of curiosities”, שנוצרו על ידי האדריכלים Zaha Hadid, Kengo Kuma, Daniel Libeskind, Denise Scott Brown, בתוספת צמד עיצוב הספרדי Nieto Sobejano ומעצב הכובעים פיליפ טרייסי.
ארונות רב חושיים אלה, יציגו הקלטות ותיעוד עם תמונות, טקסט, חפצים, חומרים, ריח, קולנוע, מוזיקה וסקיצות, שאמורים לתרום להבנת המבקרים את הדרך שעשו היוצרים בחייהם, לחשוף השפעות שעשויות היו להיות מתחת לרדאר הרגיל.
המעצבים נזכרים בזיכרונות מעוררי השראה מהילדות, החל מהעיצובים הגאומטריים לבגדי התחתונים שעיצבה אמו של דניאל ליבסקינד בשנות 1950 המוקדמות בפולין, דרך הזיכרונות מהסטודיו לעיצוב רהיטים בביירות שהעניק השראה לזהא חאדיד בת ה-7 ועד להתרגשות ולנחמה שמצא קנגו קומה במקלטים נטושים ממלחמת העולם השנייה.
פיליפ סטייסי: “כשהייתי ילד גרנו מול כנסייה ואני הייתי משתתף כאורח לא מוזמן בכל החתונות שחגגו שם. הייתי מחכה לכניסת הכלה וכשהיא הגיעה, הייתי מתבונן נפעם בתלבושת הכלה שלה ואומר לעצמי שכך בדיוק אני מאמין שצריכה אופנה להראות. עבדתי עם גדולי האופנאים עד היום, אבל שמלות הכלה שחזיתי כילד, היו המרגשות מכולם”.
פיליפ סטייסי: “מאובייקטים שלנוחות כובעים הפכו לסמל של מרידה. הם סוג של אמירה ובכל ארץ ובכל חברה ותרבות, יש את הכובעים עם הסיפור והמסורת הייחודית שלהם”.
אוצרת התערוכה סיפרה שהיא מצאה דמיון מעניין בחוויות של המעצבים: “ההשפעה של ההיסטוריה העולמית על סיפורים אישיים; הנושאים של עקירה והבדלים; החשיבות של הטבע ומוזיקה בילדות; קשרים בין המדע ואמנות, והמעורבות של כל החושים בהקמת חזון עיצוב ייחודי”.
למזדמנים ללונדון, הכניסה לתערוכה בחינם והיא תימשך עד 23 ינואר 2016.
דניאל ליבסקינד: “כשהגעתי לניו-יורק כילד, שמו אותי ליד ילד אחר בכיתה, אשר התחברנו ואנו עדיין חברים עד היום. אף הוא ארכיטקט כיום. הייתי מציק לו בשאלות שיגיד לי מה המילה באנגלית לכל חפץ – עפרון, שולחן וכדומה. המורים הסיקו מכך שאני קשה תפיסה והעבירו אותי לכיתה מיוחדת למתקשים בלימוד, שם העברנו את הזמן ביצירה, ציור והכנת תפאורה להצגות הכיתבה. היה לי מזל גדול לגלות באמצעות זאת את ייעודי בחיים”.
דניאל ליבסקינד: “הקסם הזה של העיר ניו-יורק קיים מאז הרגע הראשון שהגעתי אליה כילד: הסובלנות. גרים בה עשירים ועניים, בני עמים ותרבויות שונים ומכל העולם, אבל הם חייבים לפתח סוג של סולידריות משותפת בכדי ליצור עתיד משותף”.
קנגו קומה: “את הילדות שלי העברתי בחדר שלי, משחק בלבני עץ. מול הבית שלנו היו מקלטים נטושים, ששימשו כשטח המשחקים לילדים. אהבתי להסתתר בחור באחד מהם ולהרגיש מנותק מהעולם שמסביב”.
קנגו קומה: “אני זוכר את החומרים הבסיסיים הפשוטים שהשתמשו בהם בבתים העניים של ילדותי ואני עושה בהם שימוש כיום עם המון נוסטלגיה והערצה”.
דניס סקוט בראון: “בביה”ס נהגו ללמד אותנו באמצעות עשייה וניסיון. אני זוכרת שבהיותי בת 7, קיבץ אותנו המורה למלאכה וניסינו לבנות בית בוץ אפריקאי. לא הצלחנו לייצר לו תמיכה והוא קרס. היינו מאד מתוסכלים. למחרת הגעתי לביה”ס עם פתרון והצלחנו לחזק ולהעמיד את בית הבוץ. כיום, 75 שנה אחרי כן, אני עדיין נזכרת באושר שהציף אותי כשהצלחתי לפתור את הבעיה”.
דניס סקוט בראון: “עלינו להסתכל על חיינו בריאליסטיות ולהחליט שהם לא כל כך רעים. עלינו לאמץ גם את החרא וללמוד באמצעותו לקחים. הקושי בחיים מביא ליצירתיות וזה מה שהניע תנועות אמנותיות שלימות”.
