רובנו מדחיקים מחשבות על מוות ואילו במקסיקו חוגגים אותו, עם גולגולות, שלדים, פרצופים מאופרים, תלבושות מגניבות, תהלוכות ומסיבות, שירה וריקודים וגם קופצים לבקר מתים בקברם. חגיגות “יום המתים Día de los Muertos” פותחות את חודש נובמבר, בחגיגה של צבע ושמחת חיים, כאשר כמובן, הנושא שלה הוא מוות, אבל העיקר הוא להפגין אהבה וכבוד לבני משפחה שנפטרו ולהבטיח להם שהם נצורים בלב לעד. החגיגות הללו כה שמחות ועשירות בטקסים וסמלים תרבותיים מפיחי תקווה, עד שלא נתפלא אם המתים אכן קופצים לבקר את בני משפחתם שכה טרחו לכבודם.
החג נחגג למעשה בכל רחבי אמריקה הלטינית, אבל החגיגות האותנטיות ביותר מתרחשות במקסיקו, עם קלברות (גולגולות) וקלאקות (שלדים) צבעוניים. אלה לצד הטקסים, נושאים משמעות סמלית. זוהי מסורת שהחלה לפני כמה אלפי שנים, עם האצטקים, הטולטקים ואנשי נאואה. בתרבויות פרה-היספניות אלו, המוות היה רק שלב טבעי ברצף הארוך של החיים ולכן הם ראו בהתאבלות על המתים, מעשה לא מנומס של נטישה וויתור על בני משפחה יקרים, אשר מבחינתם ממשיכים להיות בני משפחה, חברים בקהילה ושמורים בזיכרון. זהו החג בו החוגגים מפגינים ומוכיחים להם זאת.
ברבות השנים התערבבו מסורות קדומות אלה עם חגים נוצריים, כמו “יום כל הקדושים All Saints’ Day” וכל החגים הללו נחגגים במקביל ללוח השנה הקתולי. יחד עם זאת, בשנת 2008, אונסק”ו הכיר בחשיבותו של Día de los Muertos כמורשת תרבותית לכלל האנושות, כזאת העוברת מדור לדור ושומרת על התרבות הילידית הקדומה.
קבלת הפנים החמה לה זוכים המתים השבים לבקר את כדור הארץ, מתקיימת סביב מזבח, או אופרנדה, שנבנה בבתים פרטיים ובבתי קברות. הם עמוסים במנחות – מים להרוות את הרוחות הצמאות לאחר המסע הארוך, אוכל, תמונות משפחתיות ונר לכל קרוב משפחה מת. אם הנפטרים הם ילדים, אז הם כמובן נשארים ילדים לנצח והם ימצאו צעצועים קטנים על המזבח.
פרחי “ציפורני החתול” הם חלק מהסמלים האייקונים של החג ועלי הכותרת שלהם מפוזרים לאורך הדרך מהמזבח אל הקבר, כדי להדריך את הנשמות למקום מנוחתן.
קלאוורה calavera פירושה “גולגולת” וגם שירים קצרים והומוריסטים ובעיקר סרקסטיים, חכמים ונשכניים, שלעתים קרובות נרשמו על מצבות וצחקו על החיים והמתים והם פופולאריים מאד בחג ואף משודרים במהלכו בתוכניות טלוויזיה ורדיו.
בתחילת המאה ה-20, הקריקטוריסט, הליטוגרף והאקטיביסט הפוליטי המקסיקני José Guadalupe Posada, יצר דמות של שלד בשם Calavera Garbancera, באמצעותו ביקש ליצור האנשה למוות, הוא הלביש את השלד בלבוש צרפתי מהודר, המחקה את הדרך בה מחקה החברה המקסיקנית את התחכום האירופי. “כולנו שלדים” הוא אמר, מתחת לכל התחפושות שלנו מעשה ידי אדם, כולנו אותו הדבר.
בשנת 1947 הציג האמן דייגו ריברה את השלד המסוגנן של פוסאדה בציור קיר המופת שלו “חלום על יום ראשון אחר הצהריים בפארק אלאמדה”. אלא שריברה הגדיר את השלד כנקבה וקרא לה קתרינה, סלנג של “העשירים”. הקלברה קתרינה האלגנטית, הפכה להיות מאז הסמל הנפוץ ביותר של יום המתים.
הכיכרות והרחובות מלאים בחוגגים, אנשים מכל הגילאים, פניהם מאופרות בצורת גולגולות קלברה קתרינה, מחופשים לשלדים, לובשים חליפות ושמלות מפוארות. קישטי Papel picado, ניירות טישו מנוקבים ומחוררים, נושבים ברוח, מקשטים ועוטפים את החוגגים, באמנות המייצגת את שבריריות החיים.
