Dian Fossey, Jane Goodall, Birute Galdikas

החוקרת והפעילה לשימורם של השימפנזים, הנודעת בעולם: Jane Goodall 

“היה ברור שאהיה מדענית, כבר בשלב מוקדם בחיי. בגיל ארבע ביקשתי נואשות לדעת איך הביצים יוצאות מתרנגולות, התחבאתי בתוך לול תרנגולות וחיכיתי לחזות בהן יוצאות החוצה. מאחר שנעדרתי שעות מהבית, אמא שלי התקשרה למשטרה אבל במקום להעניש אותי, היא הקשיבה בדריכות לגילויים שלי”, מספרת האנתולוגית הבריטית Jane Goodall (1934) “בילדותי, קינאתי בג’יין, אשתו של של טרזן. הרגשתי דחויה שהוא לא בחר בי במקומה. מגיל 10 חלמתי לחיות עם חיות ולכתוב עליהן ספרים. כך, בתחילת שנות ה-20 שלי נסעתי לקניה. בסרנגטי, הפליאונטולוג ד”ר לואי ליקי התרשם ממני. הוא הציע לי הזדמנות מאתגרת, ללמוד על השימפנזים, כמו שאף אחד לא עשה קודם לכן. זה הפך לגורל שלי”.

כך הפכה הבריטית המנומסת ובהירת השיער, לחוקרת ופעילה לשימורם של השימפנזים, הנודעת בעולם ומקימת שמורת Gombe Stream National Park בטנזניה. לא פחות, מפורסמת מאשר ג’יין של טרזן.
כאשר החליטה ללכת בעקבות החלום שלה, היא חסכה כל שקל שהרוויחה כמזכירה, למען המטרה שסימנה לעצמה. בגיל 23 היא יצאה לאפריקה, כדי לבקר משפחת חברים בחווה מחוץ לניירובי, קניה. שם היא פגשה את הפליאונטולוג והאנתרופולוג Louis Leakey והצטרפה אליו כדי לסייע לו במחקר של שימפנזים פראיים בטנזניה.
ליקי הוא דמות מפתח והרת גורל, אשר תווה את דרכן, עודד והשפיע באופן אישי על שלוש החוקרות והפעילות המפורסמות בעולם, אשר נלחמו למען הקופים באפריקה – Jane Goodall, Dian Fossey, Birutė Galdikas, אותן כינה The Trimates (החוקרות הנודעות בעולם, בהתאמה, של שימפנזים, גורילות ואורנג-אוטנגים). ליקי האמין שבאמצעות מחקר של קרובי משפחתנו, בעלי חיים הקרובים ביותר אלינו (שימפנזים חולקים אב קדמון משותף עם בני אדם), הוא יוכל לגלות ולדעת יותר על ראשיתם של בני האדם, מידע שהוא לא יכול היה ללמוד ממאובנים בלבד.
ליקי חש את התשוקה והנחישות של גודול הצעירה, לבעלי חיים ולטבע וחשב שהיא מועמדת נהדרת לחקר השימפנזים. הוא מצא בהיעדר ההכשרה האקדמית הפורמלית שלה, דווקא יתרון, מכיוון שכך היא תהיה בעלת “ראש נקי ופתוח” ולא תהיה מוטה מדעות ותפיסות קדומות ומסורתיות.

הבחירה של ליקי התבררה כנכונה. בהשפעתו, היא הקימה ביוני 1960 מחנה מחקר בשמורת Gombe Stream (כיום פארק לאומי), כדי להתחקות אחר התנהגות השימפנזים באזור. היא נישאה לדרק ברייססון, שהיה חבר הפרלמנט בטנזניה ומנהל מערך הפארקים הלאומיים בטנזניה, שעזר לה להקים את הפארק הלאומי (עד מותו מסרטן). בהמשך היא הקימה את מכון ג’יין גודול (JGI) בשנת 1977, ארגון שימור עולמי לחקר, חינוך ושימור חיות בר, לצד אינספור יוזמות לשימורם של השימפנזים וההכרות איתם ואורחות חייהם לעולם הרחב.
“כשהתחלתי את הדרך, החוקרים ציינו בעלי חיים במספרים ולא בשמות, הם האמינו שהמוח, האישיות והרגש, הם ייחודיים לבני אנוש בלבד. בעיני זה כל כך ברור שזה ממש לא נכון. זו הרי עובדה שכל אחד שיש לו חיית מחמד, כמו כלב או חתול, יכול להעיד עליה”, היא סיפרה. החוקרת הצעירה כינתה את בעלי החיים אשר היא התוודעה אליהם במחקרה, בשמות אישיים לכל אחד והחוקרים זעמו, הדרך “הלא מדעית” שלה נתפסה כרומנטית ולא מקצועית ועוררה תסיסה בתחום אליו השתייך מחקרה.

אלא שבמהלך השנים הצליחה גודול לחשוף לעולם את ההתנהגויות החברתיות המורכבות ומפותחות מאוד של השימפנזים, שלא היו מוכרות עד אז וגם להפריך תפיסות מוטעות לגביהם, למשל, שהם אוכלי כל הצדים בשר ואינם צמחוניים; שהם מייצרים ומשתמשים בכלים; “כעת עלינו להגדיר מחדש את המונח ‘כלי’, להגדיר מחדש את ‘אדם’, או לקבל שימפנזים כבני אדם”, היא אמרה ולימדה שלשימפנזים יש רגשות ואישיות. גודול גם הבחינה כי שימפנזים מנהלים מלחמות עם קהילות שכנות ושהם מסוגלים לאלטרואיזם.
היא הרגיזה עוד יותר את קהילת המדענים באקדמיה, כשכתבה את ספרה הראשון, My Friends, the Wild Chimpanzees, בהוצאת נשיונל ג’יאוגרפיק, המיועד לקהל הרחב בעולם ולא מתחשב או סופר את הקהל האקדמי. הספר היה פופולרי מאוד ועמיתיה האקדמיים קינאו וזעמו ולבסוף, העניקו לד”ר ג’יין גודול את הדוקטורט שלה, ב-9 בפברואר 1966.
בהמשך לפעילותה כמדענית, עברה גודול להיות פעילה למען שימורם והישרדותם של השימפנזים, לאחר שנחשפה לנזק שנגרם – בין היתר למרחב הגידול של השימפנזים, עקב כריתת יערות לצורך הרחבת כפרים מקומיים, קילומטרים של גבעות חשופות השתרעו במקום שבו עמדו פעם יערות בתוליים.

גודול פעילה גם כיום, בהסברה ושיחות עם פקידי ממשל ואנשי עסקים ברחבי העולם, מעודדת אותם לתמוך בשימור חיות בר ולהגן על בתי גידול שלהם. השחקן Leonardo DiCaprio, הפעיל בארגונים להגנת הסביבה, כתב עליה: “הערצתי את ג’יין גודול הרבה לפני שהכרנו. ידעתי על עבודתה החשובה עם שימפנזים בגומבה. קראתי עליה, קראתי ספרים שנכתבו על ידה, אבל רק כשזכיתי לבלות זמן עם ג’יין לפני כמה שנים, באמת הרגשתי שאני בנוכחות אחד המנהיגים המשפיעים והחשובים ביותר על הפלנטה. היא בחרה לנסוע לטנזניה בגיל 26 כדי לחקור שימפנזים, והמחקר שערכה שם, בג’ונגל בחוף המזרחי של אגם טנגניקה, בסופו של דבר שינה את מדע ההתנהגות לנצח. מאז היא מקדישה את חייה להגנת הסביבה. אפילו עכשיו, בגיל הצעיר של 85, ג’יין משקיעה עצמה כמעט כל יום בהפצת אופטימיות והעלאת מודעות ברחבי העולם; המסר שלה הוא מסר רב עוצמה להגן על הזכויות המובנות של כל יצור חי, לספק תקווה לדורות הבאים ולהשמיע קריאה דחופה נגד האיום הסביבתי הגדול מכולם – שינוי האקלים. כל מי ששמע אותה מדברת, או שמע את סיפורה, הופנט ממפעל חייה והתרגש מהמורשת הפילנתרופית שלה. היא הפכה לחברה מאוד קרובה – וזו החברות והמחויבות הבלתי מעורערת הזו למטרות המשותפות שלנו שעליהן אני, וכל כך רבים אחרים ברחבי העולם, אסיר תודה לנצח”.
את הראיון לעיתון גוארדיאן, בו סיפרה על הסקרנות הטבועה בה שדחפה אותה להפוך למדענית, היא חתמה במילים “עכשיו אני סקרנית לדעת על החיים שאחרי המוות; לחקור את הלא נודע הזה תהיה ההרפתקה הגדולה הבאה שלי”.

החוקרת והפעילה לשימורם של האורנגוטנים, הנודעת בעולם: Birutė Marija Filomena Galdikas

פרימטולוגית מפורסמת מאד, שכנראה לא שמעתם עליה מעולם, היא Birutė Marija Filomena Galdikas (גרמניה, 1946). היא אנתרופולוגית, פרימטולוגית, אתולוגית וסופרת ליטאית-קנדית. היא מוכרת כסמכות הראשונה ובלתי ניתנת לערעור של קופי האורנגאוטן, אשר המחקר שלה אודותיהם, חשף לעולם ולקהילת המדענים, הרבה יותר מאשר המעט שהיה ידוע עליהם.
גלדיקס גדלה בקנדה והלכה שבי אחרי דמותן מעוררת ההשראה של ג’יין גודול ודיאן פוסי, החוקרות והלוחמות למען הקופים, אודותיהן קראה בנשיונל ג’יאוגרפיק. כמו שתי הנשים שהעריצה, אף היא פגשה את הפליאונתרופולוג לואיס ליקי, במהלך לימודיה לתואר שני ב-UCLA והוא הציע לה לחקור אורנגאוטנים בסביבות המחיה הטבעיות שלהם. ליקי אף השיג לה מימון להקמת מתקן מחקר בבורנאו. פרופסורים ועמיתים באקדמיה, הזהירו אותה שזה בלתי אפשרי לחקור קופי אורנגאוטן, מאחר והם לא מתחברים לשום קהילה מלבדם, מתבודדים וחיים אך ורק במקומות ביצתיים ומרוחקים, שבני אדם מתקשים להגיע אליהם.

גלדיקאס הנחושה לא נרתעה ויצאה לבורנאו באינדונזיה. ב-1971, בגיל 25, הגיעו גלדיקאס ובעלה דאז, הצלם רוד ברינדמור, לשמורת טנג’ונג פוטינג, בבורנאו האינדונזית. גלדיקאס נשארה בבורנאו במשך למעלה מ-40 שנה, תוך שהיא הפכה ללוחמת למען האורנגאוטנים ושמירה על סביבת הגידול שלהם ביערות הגשם, אשר החלה להיהרס על ידי כורתי עצים, מטעי שמן דקלים, כורי זהב ושריפות. היא השקיעה מאמצים רבים בשיקום אורנגאוטנים יתומים שהיו פעם חיות מחמד בלתי חוקיות. אורנגאוטנים יתומים רבים מאד נמכרו כחיות מחמד, לאחר שאמותיהם נהרגו על ידי נוטעי מטעי שמן דקלים שפלשו לשטחם. זה לא חוקי להחזיק אורנגאוטנים כחיות מחמד באינדונזיה והקופים -תינוקות היו מוחרמים. גלדיקאס הקימה שמורה עם תוכנית שיקום וטיפלה ושיחררה יותר מ-500 אורנגאוטנים בחזרה לטבע.
כל אותו זמן היא המשיכה במחקר שלה, בין המחקרים הרציפים הארוכים ביותר על יונק שבוצעו אי פעם. מחקר מקיף יותר מזה אשר ערכו דיאן פוסי וג’יין גודול. היא הייתה הראשונה שגילתה שאורנגאוטנים הם אוכלי פירות וכן, שאמהות אורנגאוטן יכולות לבלות יותר משבע שנים בטיפול בילדיהן.
בשנת 1997 קיבלה גלדיקאס את הפרס המכובד ביותר של אינדונזיה על מנהיגות סביבתית יוצאת דופן; היא הלא-אינדונזית היחידה ואחת הנשים הראשונות שזכו בפרס זה אי פעם.

קראו גם:
אגדת שימור הגורילות Dian Fossey: גיבורה – או קולוניאליסטית לבנה