היא לובשת קסדה, מגפיים ומקטורן מגושם, שלא רומזים על גזרתה הנשית. “ברור שהם חשבו שאני זכר”, היא מסבירה. “בכל פעם שעצרתי לבקש הכוונה והם הבינו שאני נקבה, הם לא ידעו מה לעשות, פשוט עמדו שם עם הפה שלהם פעור ולא ידעו איך להגיב.” ומוסיפה “כשרכבתי, זה היה כאילו מוחי, גופי ונשמתי התאחדו”, היא אומרת “הרגשתי חופשיה.”
הסטודנטית הצעירה מצפון-מזרח פקיסטן, הפך לרוכבת אופנוע חסרת פחד בשנתיים האחרונות, רוכבת במדינה השמרנית, באזורים ששם זה טאבו לנשים לצאת בכלל מהבית ללא ליווי, קל וחומר על שני גלגלים.

“אבי הלך לעולמו מהתקף לב כשהייתי בת 10 חודשים. הייתי מאוד סקרנית לדעת מי היה. מצאתי תמונות שלו ושאלתי את אמא שלי מה היו החלומות והתשוקות שלו? היא סיפרה לי שהוא רצה לרכוב בכל העולם על אופנוע, אבל הוא לא יכול היה לעשות את זה, כי בפקיסטן רובנו גרים עם משפחות. זה לא כמו במערב, שם ברגע שאתה בן 18 אומרים לך למצוא עבודה ולשרוד בעצמך. כאן זה ההפך. סבתא שלי אמרה לאבי שהוא צריך להתחתן והוא ציית. כל חלומותיו האישיים נקברו תחת חובות חברתיות”, מספרת אירפן.
זה התחיל כאשר אחיה הצעיר קנה טוסטוס עם מנוע קטן ואמה הייתה זו שדחקה בו ללמד את אירפן כיצד לרכוב עליו והבעירה בה את הרצון להגישם את שאיפתו של אביה המנוח. “הסתבכתי לגמרי עם כל הההילוכים, המצמד, הבלמים, אבל בסוף התרגלתי והתחלתי לצאת עם הטוסטוס לסידורים כאן בעיר”, היא מספרת.

בהמשך היא החליטה להסתכן יותר ויצאה לטיול סולו בן שישה ימים לאזור אזאד קשמיר, אזור שנוי במחלוקת בצפון מזרח פקיסטן, הגובל בהודו וסין. היא נסעה תחילה לבירת פקיסטן, איסלאמאבאד ואז רכבה דרך הרים, נהרות ונופים שופעים עד למוררי – פרבר הממוקם במורדות הדרומיים של ההימלאיה. משם היא המשיכה לבירת קשמיר, מוזפרבאד, אשר בשליטת פקיסטן ואז המשיכה דרך עמק נילאם המיוער, באזור עם עיירות וכפרים ציוריים. “מעולם לא ראיתי שלג, זו הייתה אחת החוויות הכי גדולות שלי, כשראיתי שלג על ההרים,” היא אומרת.
היא ביקשה עצות מאופנוענים, שרכבו בהרים שנים. “אחד מהם אמר לי, שלא אצליח לרכב במסע ארוך, כי כאישה אין לי סיבולת. הוא אמר את זה בחרצות מייאשת. לשמוע את זה מאופנוען היה קורע לב עבורי, מכיוון שהמקום היחיד שציפיתי ממנו לתמיכה, היה מקהילת האופניים וההפך קרה”, היא מספרת.

מסעה הבא היה לאורך 3,200 ק”מ, מלהור ועד צפון פקיסטן, עד מעבר ח’ונג’ראב בגבול עם סין. באזור בו נמצא המישור הגבוה ביותר בעולם, היא עברה ב-Chilas, כפר קטן ומאוד שמרני, בו התושבים העוינים את הזרים, איימו עליה עם סלעים. “אני לא מפחדת, אם המוות צריך לבוא, הוא יבוא בכל מקרה גם אם אני בבית”, היא צוחקת “אני לא יכולה לוותר על החלומות שלי רק בגלל פחד ממוות או תאונות דרכים.”
אירפאן גם נתקלה בתמיכה ועידוד נלהבים לאורך הדרך – מתיירים אחרים, חיילים במחסומי אבטחה וכמה מהנשים הבודדות בהן נתקלה.
לאחר שהעלתה את סיפורי מסעותיה לרשת, היא זכתה לחשיפה והסיפור שלה אף התגלגל למהדורת החדשות. לעת עתה, אירפאן מתמקדת בלימודיה, אך היא מתכננת טיולים נוספים. ברשימה שלה מסע למיתי, עיירה קטנה בדרום סינדה, שם גרים גם הינדים וגם מוסלמים יחד, עמק סוואט – המכונה שוויץ של פקיסטן – ואפילו כל הדרך לדובאי. יש לה חלום נוסף “לפתוח סדנאות בהן נשים יכולות ללמוד כיצד לתקן מכוניות ואופנועים. הבנתי שיש לי את הכוח להשפיע. שיש לי אחריות”.