מרקוס רודריגז פנטוג'ה Marcos Rodríguez Pantoja חי בין זאבים במשך 12 שנים, בהרי קורדובה בספרד, לפני שהתגלה על ידי המשמר האזרחי בגיל 19 והוחזר לציוויליזציה. אבל אפילו עכשיו, בגיל 72, הוא עדיין לא הסתגל לגמרי לחיים בקרב בני אדם ומעדיף את חייו המוקדמים יותר, כאשר חי עם זאבים.
הוא נולד באניורה, קורדובה, איבד את אמו כשהיה רק בן שלוש ואז אביו עבר לגור עם אישה אחרת ונטש אותו – הוא מכר אותו לרועה צאן זקן, שהעסיק אותו בשמירה על 300 כבשים. ב-1954, כשלמרקוס מלאו 8, מת הרועה. מרקוס הצעיר הצליח למצוא משפחה חדשה שקיבלה אותו – זאבים איבריים. במשך 12 שנים הוא היה חלק ממשפחת זאבים בהרי סיירה לאון של אנדלוסיה, ישן במערות וניזון מהטבע.
בראיון ל-BBC ב-2013, הוא מספר שאחרי שעזב את בית הרועה הזקן ויצא אל היער, הוא צד ארנבות וחוגלות במלכודות עשויות מקלות ועלים. “החיות הדריכו אותי מה לאכול. אכלתי את מה שהם אכלו”, הוא אומר “חזירי הבר אכלו פקעות שהריחו ומצאו קבורות מתחת לאדמה, עקבתי אחריהן וכשהם חפרו ועקרו אותן, זרקתי עליהם אבן – הם היו בורחים ואז הייתי לוקח את הפקעות”.
הוא מספר שיום אחד הוא נכנס למערה ומצא שם גורי זאבים “שיחקתי איתם עד שנרדמתי. אימם, הזאבה, הגיעה עם בשר כדי להאכיל אותם. היא הסתכלה עלי בצורה מאיימת ולא נתנה לי להתקרב אליהם. אחרי שהאכילה את הגורים שלה היא דחפה לעברי עם האף חתיכת בשר. מאוחר יותר היא התחילה ללקק אותי. הפכתי לאחד מהמשפחה”.
מרקוס מספר שהזיכרונות המאושרים בחייו, שייכים לחייו בין הזאבים, מהזאבה שהראתה לו אהבת אם בפעם הראשונה בחייו ומהגורים שלה שקיבלו אותו כאח. הם לימדו אותו איך לשרוד בטבע, הראו לו אילו פירות יער ופטריות בטוחים למאכל ואילו רעילים. הוא ישן במערות, בין עטלפים, נחשים וצבאים ורץ יחף בשטח הררי נוקשה.
אבל הזמנים המאושרים האלה הסתיימו, כאשר בגיל 19 מצא אותו המשמר האזרחי Guardia Civil. הוא לא ידע לדבר ספרדית ותקשר בנהמות. בראיון הוא אומר “הדבר הראשון שהם היו צריכים לעשות הוא לשלוח אותי לבית ספר, ללמד אותי לדבר ואיך להתנהג בעולם האנושי. אבל במקום זה הם גייסו אותי לשירות צבאי. מה הטעם? כדי שאוכל ללמוד לירות ולהרוג אנשים?”.
הוא הרגיש שחייו התפרקו ושהוא מעדיף את חייו הקודמים בטבע והוא אף ניסה לחזור למשפחת הזאבים שלו באנדלוסיה, אבל אומר שהזאבים כבר לא מקבלים אותו “אני מריח ריח של בני אדם.” גם בציביליזציה הוא לא נקלט. מרקוס מתגורר כיום בכפר רנטה, במחוז אורנסה בגליציה וחי בחוסר כל, אחרי שחברים רימו והתעללו בו והוא נוצל על ידי מעסיקים, בעבודות מזדמנות.
הסיפור המרתק של פנטוג’ה העניק השראה לסופר והאנתרופולוג הקטלוני גבריאל ג’נר מנילה, שכתב את התזה שלו על מרקוס ו-30 שנה לאחר מכן פרסם רומן על חייו. “בהתחלה, לא האמנתי לו ולסיפור הבלתי יאומן שלו. זה נשמע לי יותר מדי דמיוני” הוא מספר ולכן החליט לבדוק את הסיפור. הוא נסע למקומות שמרקוס הזכיר ושוחח עם האנשים שתיאר והם אישרו ואימתו חלקים מהסיפור.
מרקוס הוא אחד המקרים הבודדים המתועדים של בני אדם שגודלו על ידי בעלי חיים, מחוץ לציוויליזציה. הוא היה מושא למחקרים אנתרופולוגיים שונים, ספרים וסרטים דוקומנטריים. אחד מהם הוא סרט תיעודי מאת הבמאי הספרדי ג’ררדו אוליבארס בשם “בין הזאבים” (אנטרלובוס) שיצא לאקרנים בשנת 2010.
בספרד חיים כיום 2500 זאבים, רבים מהם איבריים, החיים באזורים הרריים כמו סיירה לאון והפירנאים. קיומם שנוי במחלוקת, חלק האוכלוסייה מבקש לשמר אותם וחלק אחר מבקש להשמיד אותם, מאחר והם טורפים אלפי בעלי חיים כמו צבאים וכבשים.
