ב-1966, כשפוסי החלה במחקר שלה, גורילות ההרים של רואנדה היו פראיות; המגע האנושי היחיד שהן הכירו, היה עם ציידים. הדימוי הפופולארי שלהן בעולם המערבי, היה של חיות בעלות מראה מפחיד, של קינג קונג גדול ואימתני, המגיח מהיער ולופת בני אדם חסרי ישע. לאחר שהיא וצוותה הקימו את מרכז המחקר של שלהם בעמק, בין שתי פסגות געשיות, פוסי הרגילה לאט את הקופים הביישנים והמתבודדים לנוכחותה, עד שהם איפשרו לה לשבת לידם ולהתבונן בחיי היומיום שלהם. כך היא למדה וחיקתה את הקודים החברתיים של הקופים, כדי לקבל את קירבתם. במחקר שלה היא חשפה כיצד גורילות מתקשרות, הן בצורה ווקאלית והן במחוות לא קוליות וגם גילתה שבני זוג גורילות, חולקים ביניהם קשרים רגשיים עזים. שלגורילות יש אופי עדין, למרות שהן נראות מפחידות פיזית. היא בחנה ותיעדה בקפדנות את ההיררכיות המורכבות ואת היחסים החברתיים בין המשפחות, תיארה כיצד נקבות עוברות לעתים קרובות מקבוצה לקבוצה. על כל זאת היא מספרת בספר זיכרונותיה מ-1983, Gorillas In the Mist, הספר שהביא לה תהילה עולמית. לאחר שהתקבלה לחברה שלהם, היא העבירה את היכרותה איתם כאינדיבידואלים לעולם והצליחה לשנות את תדמיתם בעולם, לחיובית.

פוסי נתקלה לראשונה בגורילות כשנסעה לחופשה באפריקה וחברה לזוג צלמים שצילם גורילות בהרי קונגו. המפגש עם הגורילות שינה את מהלך חייה. לאחר שחזרה לקנטקי, השיגה פוסי מימון מטעם נשיונל ג’יאוגרפיק לשמונה עשרה השנים הבאות והאחרונות של חייה, לשימור ומחקר של גורילות ההרים. בקונגו רחשה מהומה פוליטית שאילצה אותה לצאת להרי רואנדה. כאן הצלם בוב קמפבל, שהתלווה אליה מטעם נשיונל ג’יאוגרפיק, הפך לאהבת חייה. בעזרתו של קמפבל היא הצליחה להתקרב פיזית ורגשית לגורילות ההרים, יותר ממה שמישהו האמין שאפשרי. לאחר פרידתה מקמפבל, היא מיקדה את כל האנרגיה שלה במלחמה בציידי הגורילות. המוות האכזרי בידי ציידים, של קוף גורילה צעיר שהיא התחברה אליו, דיגיט, השפיע עליה עמוקות ותידלק את רוח הקרב שלה. היא כתבה ביומנה “ניסיתי לא להרשות לעצמי לחשוב על הייסורים של דיגיט, על הכאב ועל ההבנה שהוא בוודאי סבל כשידע מה בני האדם עושים לו. מאותו רגע הסתגרתי וחייתי בתוך חלק מבודד בתוך עצמי”.

דיאן ודיגיט, 1977

המאבק הבלתי מתפשר ואף אכזרי בצורה שמוסתרת רוב הזמן בתיעוד המעריץ שלה, העמיד גם אותה בסכנה. בוקר אחד היא נמצאה מתה בבקתה במרכז שלה ביערות הגשם ההרריים של צפון רואנדה, יומיים אחרי חג המולד ב-1985. ראשה היה מכוסה בדם, פניה נפערו במכת סכין מצ’טה. דרכונה, אקדחים וכמה אלפי דולרים במזומן והמחאות נוסעים נותרו ברשותה, בלא שנגעו בהם, מה שתרם לספקולציות לגבי זהות הרוצח והמניע שלו.
פוסי נקברה במרכז המחקר קריסוקה Karisoke, בבית קברות שהיא בנתה עבור חבריה הגורילות שנפטרו, ליד הקוף האהוב עליה, דיגיט.

במלחמתה בת 18 השנים להישרדותן של גורילות ההרים, היא נקטה במה שהיא כינתה טקטיקות “שימור פעיל”. היא הייתה בטוחה שללא פעולה מהירה, נחרצת ואף חסרת רחמים, שביצעה בעצמה עם צוות מקומיים ששכרה והכשירה, בסופו של דבר לא יישארו גורילות שהיא תוכל להציל. יחד עם הצוות שלה, פוסי לכדה, היכתה והשפילה ציידים שהם לכדו, היא שבתה את עדרי הבקר שלהם תמורת כופר, שרפה את מחנות הציד שלהם עד היסוד. היא האשימה את צוות הפארק הלאומי בסיוע לציידים ללכוד גורילות תינוקות, עבור גני חיות זרים ואתגרה את הממשלה ברואנדה לאכוף את חוקי הצייד בצורה קפדנית יותר.
היא הייתה יעילה. צוות בן ארבעה אנשים שלה, השמיד 987 מלכודות במשך מספר חודשים בשנת 1979. במהלך אותו פרק זמן, צוות בן 24 איש של הפארק הלאומי, לא הצליח להשמיד אפילו מלכודת אחת.
פוסי תוארה כאובססיבית, קשוחה וחסרת רחמים על ידי אנשי הצוות שלה. “היא אהבה גורילות יותר משהיא אהבה אנשים,” סיפר סבל שעבד אצלה. בספרו “שגעון אפריקאי”, העיתונאי אלכס שומאטופ מצייר את פוסי כדמות אנטי-חברתית ויהירה, המתעללת בציידים וגם בחברי הצוות שלה, מה שהביא בסופו של דבר למותה.

Dian Fossey holds a mountain gorilla that she nursed back to health. (photo credit: ROBERT I.M. CAMPBELL)

פוסי הפכה לאגדת שימור. הסרטונים שצולמו על ידי נשיונל ג’יאוגרפיק הקסימו את הקהל והניעו אותם לדאוג להישרדותן של גורילות ההרים. ספר הזיכרונות שלה נתן השראה לפרימטולוגים שאפתנים רבים, עשרות שנים לאחר מות. הגרסה הקולנועית המועמדת לאוסקר של “גורילות בערפל” נותרה קלאסית. מותה בטרם עת של פוסי ב-1985 אופף את סיפורה בתעלומה בלתי פתורה, המייצרת ספקולציות אינסופיות. אבל מתעלמים מהשיטות השנויות במחלוקת של פוסי – “השימור הפעיל” שלה כלל עינויים פיזיים, פסיכולוגיים וחטיפת אנשים מקומיים, כולל ילד, ברואנדה. מכתב שכתב ב-1976 אחד מעובדיה ומופנה לפרימטולוג בהרווארד, מפרט את טקטיקת העינויים של פוסי בפירוט מחריד ומצמרר. הוא מתאר כיצד היא ואנשיה לכדו והפשיטו צייד, השכיבו אותו פרקדן על הקרקע והצליפו על איברי המין שלו בסרפדים. היא השתמשה ב”קסם שחור”, שילוב של כדורי שינה עם הידע שלה על אמונות מקומיות במאגיה שחורה, לצורך עינויים פסיכולוגיים. היא לא תיארה את הפעולות הללו ככאלה המונעות מכעס או נקמה, אלא עודדה צוותי מחקר ושימור בעלי חיים, לחקות את שיטותיה כטקטיקה מוצלחת להרתעת ציד.
אחת הביקורות על שיטותיה, מתארת את פוסי כ”אחת מהקולוניאליסטים הלבנים האחרונים”, ניאו-קולוניאליסטית גזענית שעינתה אנשים בשם השימור, אישה אמריקאית לבנה, מצליפה ומענה ציידים אפריקאים שחורים וכל זה מתרחש בשנות ה-50 של המאה ה-20; כמעט שלושה עשורים מאוחר יותר, התפיסה הרומנטית של קדושה אצילה שמתה על מסירותה לגורילות עדיין קיימת, אולי בשל החשש שהמציאות העירומה והאכזרית שמאחורי מורשת זו, תפגע במאמצי שימור הגורילות. הנצחתה כקדושה מעונה ופטרונית של שימור הגורילות, מתעלמת לחלוטין ממעשיה האכזריים.

היא ממשיכה להופיע במדיה פופולרית שוב ושוב, מאמרים מנציחים אותה במלאת 30 שנה למותה, סרט תיעודי יצא לאקרנים שנת 2017 עם ספקולציות לגבי רציחתה, וסרט תיעודי חדש, She Walks With Apes, מהווה השראה לדורות חדשים של פרימטולוגים ומסלק לחלוטין כל פרט על השיטות האלימות שלה.
פרימטולוגיה נחשבה פעמים רבות למדע פמיניסטי בשל מספר הנשים הגבוה שנכנסו לתחום. זה מיוחס לעתים קרובות לסיקור שעשה נשיונל ג’יאוגרפיק של ג’יין גודול (שלחמה למען שימפנזים), פוסי ו-Birute Galdikas (שלחמה למען אורנגוטנגים), שהעניקו השראה לנשים אחרות לעסוק בתחום זה. נשים הולכות כעת בעקבותיה – הופכות למדעניות, מחנכות או מנהיגות קהילתיות וארגוניות. למשל, Nadia Niyonizeye, שהפכה מסטודנטית לחוקרת מובילה של קרן Fossey.

לא משנה איך תסתכלו על סיפורה של פוסי, המפעל שהיא הקימה בעקשנות ובהתמדה בלתי מתפשרות, אחראי לכך שגורילות ההרים עדיין נמצאות על פני כדור הארץ שלנו.
למרות עשרות שנים של מלחמות, שהובילו לרצח העם הנורא של יותר מ-800,000 בני טוטסי ב-1994, רואנדה היא המדינה היחידה שאוכלוסיית גורילות ההרים שלה גדלה. ציד לא חוקי, מחלות ואובדן בתי גידול, הפחיתו את מספרן לסביבות 250 על פני מזרח אפריקה – כולל אוכלוסיות קטנות יותר באוגנדה וברפובליקה הדמוקרטית של קונגו – עד שפוסי מת ב-1985. כיום נותרו כ-900 בכדור הארץ, וכמעט מחציתם חיים בפארק הלאומי ברואנדה.
שימור הגורילות היה גורם מפתח בהפיכתה של המדינה כיעד לתיירות אקולוגית, המושך עשרות אלפי מבקרים מדי שנה, המגיעים במיוחד כדי לבלות שעה עם אחת מעשר משפחות הגורילות שחיות בפארק, מניבות יותר מ-15 מיליון דולר בשנה, כשחלק גדול מההכנסות משמש למימון מאמצי ההגנה עליהן. אוגנדה מסתכלת כעת על גורילת ההרים כמקור לגאווה לאומית וסמל מלא תקווה לעתידה הכלכלי.

Field Museum, Chicago 9/83

Dian & Digit May 1977