כאשר אנו משתמשים במילה “חומר” בהקשר למחשבה או רעיון, אנו רומזים לכך שהמחשבה מקבלת איכויות פיזיות דרך המשמעות שלה. באופן מטפורי, לרעיונות יש משקל, כוח משיכה ומוצקות. על פי מבנים לינגוויסטיים אלה, מחשבות הופכות ל”דברים”. כמו כן, חומר פיזי הוא רעיון באותה מידה שהוא “משהו”. החומר שאנו יוצרים קיים בגלל הדמיון שקדם לו. ככל שאנו מטילים מושגים על מצב העולם כפי שמצאנו אותו, אנו מלחימים סתם חומר והופכים אותו למצב חומרי ספציפי. רעיונות, אם כך, יכולים להיות ממשיים כ”דברים” וחומר יכול להיות במצב דמיוני.

הרעיון, או ביתר דיוק, הבעיה של מוצקות היא עניין מרכזי בגישתם של SO-IL לאדריכלות. SO-IL הוא משרד שנפתח בשבוע של קריסת חברת ההשקעות LEHMAN BROTHERS.
עבור המייסדים FLORIAN IDENBURG ו- JING LIU זה יכול היה להיתפס כתזמון קטסטרופלי, אך היום הם מודים שהרגע ההוא רשום בדנ”א של הפרוייקט שלהם. SO-IL באה לעולם ברגע שבו היחסים בין חומר למשמעות השתנו, בעולם הזה חומר, ואפילו אדריכלות, הפכו למכשירים פיננסיים דמיוניים. אבחנות מסורתיות בין החומר הפיזי של האדריכלות והצללים הקונספטואליים, המופשטים של ערכם התבטלו והשתנו. כפי שקרל מרקס ציין במניפסט הקומוניסטי שלו – הון רב משנה חומר: ” כל מוצק נמס אל תוך האוויר”.
אולי המחשבות העכשויות הללו על חומר לא חומרי, משהו שנמצא ובו זמנית איננו, הוא דבר שאנו רואים במשרד שתכננו SO-IL עבור חברת ההפקות LOGAN בעיר ניו יורק. הלופט הטיפוסי ברובע הסוהו מלא מסגרות לחלונות, צינורות הסקה וחלקים שונים מברזל יצוק, כל החומריות של הבניין עשוייה מ”חומר” שניכרים בו אותות הזמן והשימוש. נעשתה כאן סדרת התערבויות על מה שהיה בלופט: שני קירות עבים חותכים את החלל לשטח מלבני מאורך, ועל אף עוביו של הקיר הוא עשוי חומר קליל ביותר- אריג חסר תפרים, שמתוח כל כך חזק שהוא נדמה מוצק לחלוטין. זה יוצר שני חללים כמעט זהים, בכל אחד מהם שולחן ארוך במיוחד לאורכו. החללים הכפולים האלה נמצאים זה לצד זה, אך מפני שניתן לראות דרך קירות הגזה האלה,הם גם נדמים כהשתקפות זה של זה. השקיפות הופכת את המראה למעין נוף ערפילי ההולך ומלבין לעבר האופק. מסביב להיקף החיצוני של המבנה שכבה, על פי עקרונות גאוס, מהווה עור שקוף, שחלק ממאפייני המבנה הקיים עדיין נראים דרכו. אור השמש עובר דרך זגוגיות החלונות ונוחת על האריג כמלבני אור מאירים.הנוף הפנימי כאן, הופך שדה ראיה, כמו פילטר פוטושופ של החיים האמיתיים. שינויים באור הטבעי והמלאכותי משנים את עומק השדה, את התפיסה שלנו של המימדים, המרחקים, הקשר. בזמן התנועעותם בתוך החללים אנשים הופכים לצללים מטושטשים, נכנסים לפוקוס ויוצאים מפוקוס . התחושה היא של רוחות רפאים, אדריכלות אחת רודפת את השניה, כאילו אנו בשני מקומות שונים באותה העת. זה בדיוק אפקט מתאים לחברה כמו LOGAN , חברה היפר-דיגיטלית היוצרת טריילרים עבור למשחקי וידאו המשלבים את האמיתי והוירטואלי לתוצאות ספקטקולאריות. גם האדריכלות של SO-IL מתקיימת בעולם חצי שקוף, שבו הקשה והרך נפגשים. ניתן להבין זאת כהגיגים על האפשרויות הארכיטקטוניות של המאה ה- 21, שבה חוויות של “להיות” ו- “שם” אינם תמיד בתיאום, ויש חפיפה בין גרסאות שונות של הזהות שלנו במקביל.

מושג זה של אדריכלות כישות רב מימדית תופסת אותנו גם בגלריה KUKJE בסאול, שם SO-IL קיבלו את משימת התכנון של חלל שלישי של K3 גלריה קוריאנית מובילה לאמנות עכשווית. זהו אתר מורכב שבו שנטי מקומי ועירוני מסורתי מתערבבים מול ארמון המלוכה, בקרבת רובע האמנויות המתפתח של סאול, ויושב למרגלות ההר המסמן את הגבול עם קוריאה הצפונית. חלקית ניתן להבין את המבנה, דרך כפילות התפקידים שהוא ממלא. קודם, פנימית, כגלריה לאמנות בחלל עכשווי. שנית, חיצונית, כדרך לתת משמעות לאזור המגובב ועזור ביצירת יחסים ברורים יותר בין אוסף הבניינים של KUKJE. הפרוייקט נראה כאילו נוצר בעזרת משא ומתן בין כל המטרות האלה.
הגלריה מאורגנת כדיאגרמה סופר-מאורגנת. חלל הגלריה גבוהת התקרה והקובייתית יושבת במרכז, כל החיווט והשירותים השונים נדחפו החוצה לתוך מעין בליטות: הכניסה, גרם מדרגות חיצוני העולה לגג, מדרגות לולייניות היורדות למרתף, מעלית בצורת גליל ומערכת מיזוג האוויר. בקומת המרתף יש קולנוע וחדרי ישיבות. הצורה עצמה בנויה בטון ברוטליסטי, והיא נלקחה מתוכנית של גלריה מסחרית. מבפנים, הקובייה הלבנה יפהפייה, עם התאורה העילית שלה והצללים המדויקים היא דגם מדוייק של פנים הגלריה העדכנית הקיימת עכשיו. חשים כאן פרגמטיות בקבלה האירונית של הטיפולוגיה הקיימת לגלריות. הסטאטוס שלה כסוג מסוים של סביבה, מועצמת על ידי דחיקת הכל החוצה מתוך הקובייה, כך שדלתות ומדרגות הם כמו מתקן מחובר שתפקידם לאפשר קיום לקוביה.
חיצונית, יש מעין מעטפת שריון קשקשים, המורכבת מטבעות פלדה המולחמות זו אל זו. היריעה, שנוצרה בחלקים על ידי תושבי כפר שלם בסין ואז החלקים חוברו זה לזה במקום,נשפכת מק הגג כלפי מטה, עם בליטות ומתיחות על פי קווי המתאר של הבניין. לשריון הקשקשים יש תכונה של חוזק וקשיות עם עדינות, בו זמנית. זה יוצר מן הילה מסביב לבניין, ומפזר את מוצקותו של המבנה למשהו לא ברור.קשה לראות את גבולותיו והוא מפתח סימולטנית צורניות וחוסר צורניות. מקרוב, שריון הקשקשים הופך יותר שקוף; במבט צידי, הוא הופך למשטח.האור משחק משחק גם על פני המשטח וגם דרכו ויוצר צללים הנראים על הבטון מאחורה.

תוך הקפת המבנה, אנו רואים כיצד צורתו המוזרה של K3 מגיבה להקשר שבה היא נמצאת. בפינה אחת, שריון הקשקשים מתוח על פינת הבניין.יש בליטה באזור דלת הכניסה המזוגגת, ובאזור המדרגות המסתובבות כלפי מטה לקולנוע שנמצא במרתף המבנה, ויוצרות חצר פנימית בצורת חצי גורן. כאן הבניין פונה לעבר רחוב קטן, ופניו ציבוריות יותר. זוהי מעין כיכר ציבורית, שכרגע מוצבים בה שני פסלי ענק של PAUL MCCARTHY. במבט מהכיוון השני, מתוך מתחם ה- KUKJE זגוגיות דלת הכניסה בולטות מתוך הגלריה וזוחלת לעברנו, כאומרת לאסוף אותנו פנימה. מצד שני, גרם מדרגות פתוח המוביל למרפסת הגג , נדחף החוצה בזווית כדי לפרסם את נוכחותו בכל המתחם. צורת המבנה, הוא בו זמנית זר וגם דרך לחבר בהידוק את הגלריה למקומיות הרעועה המקיפה אותה, ולתת משמעות לחללים המצויים בסביבה על פני הקמפוס.באופן רחב יותר, צורתה של הגלריה משתלבת אל תוך הנוף העירוני של סאול. האדריכלים מפנים אצבע לעבר ציור קוריאני מסורתי -היסטורי של האתר, שנתגלה על ידי אחד מאנשי הצוות בזמן התכנון, שבו ראשי ההרים וגגות הארמון עטופי ערפילים, הדוחפים את הקרע ואת קדמת הציור לאותו חלל. שני פרויקטים אלה של IL-SO הם באופן מסויים הפכים זה של זה, האחד עטיפה פנימית של ארכיטקטורה חיצונית, השני עטיפה חיצונית של ארכיטקטורה פנימית. בדרכים שונות , הפרויקטים מאוד צורניים, אך לא פיסוליים. הם נשארים פתוחים ורפויים, וניתן לעשות בהם שימוש שהוא בו זמנית מופשט, מטפורי, סימבולי ונרטיבי. הם מלאים פרדוקסים פוריים בין צורה וחוסר צורה,קשיות וקלות, הגיון ואשליה, מוצקות וחלל, עובי ודקיקות, נראות וחוסר נראות, בין רעיון לבין “דבר”. בשניהם אנו חשים את התחושות של שהיינו חשים לגבי חלל וחומר בעולם חצי וירטואלי.