דאלי הקתולי, באופן מפתיע ביותר, יצר לאחר מלחמת העולם השנייה, גם אמנות יהודית. בכללה, סדרת ליטוגרפיות שעשה דאלי ב-1967 ו-68′, בשם “עלייה”, בהזמנת הוצאת Shorewood Publishers ו-Israel Bonds, לרגל 20 שנה להקמת מדינת ישראל. הסדרה היא היסטוריה ציונית צבעונית ומעוררת רגשות, החובקת קשת רחבה של מצבי רוח, מעליצות לדרמה עזה ועד לטרגדיה, כאשר הכל מגיע לשיאו בניצחון האולטימטיבי של הצדק והשמחה בשיקומה של האומה.
הוצאת Shorewood הציגו את הציורים המקוריים במוזיאון Huntington Hartford Museum, בעיר ניו יורק ולאחר מכן מכרו אותם; מקום הימצאם הנוכחי אינו ידוע. למרבה המזל, ההוצאה גם יצרה 250 סטים של הדפסים של יצירות האמנות האקספרסיוניסטיות ביותר מתוכם.
העבודות מחולקות לארבע קטגוריות: “גלות ותקווה”, “היישוב” (התיישבות היהודית שלפני ישראל), “שואה” ו”עצמאות”. אלה אינן היצירות היחידות שלו בנושא יהודי: הוא הפיק ציורים נוספים, כמו גם שני פסלים, “חנוכיה” ו”הכותל המערבי”, שאת תמונותיהם העניק לאדם בשם ז’אן פול דלקור ב-1980. דלקורט בנה תעשייה קטנה של מוצרי אמנות יהודית של דאלי.
עבודות אלה הביאו חוקרי אמנות לתהות, מה היחס או הקשר שיש לדאלי עם היהדות. לצד זאת, ידוע שלדאלי הייתה אובססייה להיטלר, שה”כריזמה” שלו העניקה לו השראה, דבריו, כמעט מינית וכן, דאלי התגורר ויצר בספרד של פרנקו בשנות ה-30 וה-40, למורת רוחם של חבריו הסוריאליסטים, אשר חלקם ביקרו את את דאלי כאנטישמי. עם זאת, דאלי העיד תמיד על ההשפעה של זיגמונד פרויד ואלברט איינשטיין על האמנות שלו. בסרטו הבלתי גמור “הסיפור המופלא של יוצר התחרה והקרנף” (1954-62), מופיע התצלום המפורסם של פול גולדמן מ-1957, של דוד בן-גוריון בעמידת ראש בחוף מלון שרון, באינטרפטציה של דאלי הוא הופך לגולגולת.
עם כל זאת, החוקרים מאמינים שדאלי לא היה אנטישמי. אפשר בהקשר זה לצטט את ג’ורג’ אורוול, שבסקירה משנת 1944 על האוטוביוגרפיה של דאלי, אמר “אנחנו צריכים להאמין בו-זמנית לשתי העובדות – שדאלי הוא אמן טוב ובן אדם מגעיל.”
באשר לסדרת “עלייה”, כנראה שזו הייתה הזמנה שבוצעה באופן מקצועי,כמו כמה מיצירות האמנות הגדולות בהיסטוריה, שיצרו מוצרט ובאך או רפאל ורמברנדט ואחרים. עם זאת, כאשר נותנים לאמנות בסדרה “העלייה” לדבר בעד עצמה, האקספרסיוניזם הנועז והדימויים המרגשים שלה, מדברים בעד עצמם. הם עשירים ברגש ובכבוד.