comets sculpture detail – sheila hicks

מערך תערוכות חדש במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, כולל חמש תערוכות המספקות מבטים היסטוריים ועכשוויים על היצירה בתחום הטקסטיל והאריגה בארץ, משנות השלושים של המאה העשרים ועד היום. התערוכות מתפרשות על פני המוזיאון כולו, עם יצירותיהם של 37 יוצרות ויוצרים ותיקים וצעירים, ומשקפות פרספקטיבות שונות על המדיום.
שתיים מהתערוכות קבוצתיות ונרחבות: התערוכה “סטרוקטורה” שאצרה ד”ר נגה ברנשטיין, המוקדשת לאריגה בישראל, עומדת על המעברים מפונקציונליזם לאמנות סיבים.
התערוכה “אביב נצחי”, שאצרה צאלה קוטלר הדרי, מוקדשת לשטיחי הטאפטין שנארגו בסדנה של איצ’ה ממבוש בעין הוד, בין 1966 ל־1985, על בסיס ציורים של מיטב אמניות ואמני התקופה.
שלוש התערוכות האחרות הן תערוכות יחיד: תערוכה באוצרותה של יובל עציוני, המוקדשת לחתימת ידה הייחודית של ציונה שמשי בדפוסי הבדים שיצרה בין שנות השישים לשנות השמונים;
תערוכה שאצרה פרופ’ יעל גילעת, של ציורי פאטמה אבו־רומי, המתמקדת זה שנים בתיאור דקדקני ומוקפד של טקסטילים, שטיחים ורקמות מסורתיות. ציוריה יוצגו לצד שטיח אורנמנטלי עשוי משיער נשים, שיצרה בשיתוף עם קבוצת נשים מנצרת
ותערוכה שאצרה גלית גאון, המציגה שטיחים שיצר גור ענבר, שכורך ביצירתו עבודה בקרמיקה ובטקסטיל ומשלב בין אסתטיקה עכשווית להיסטורית.

יוליה קיינר, מחלקת האריגה בצלאל החדש, 1950. צילום ורנר בראון

anni albers

זה למעלה מעשור אנו עדים לפריחה מחודשת ותצוגה אינטנסיבית של תערוכות העוסקות בהיסטוריה של אריגה, טקסטיל ואמנות סיבים במוזיאונים לאמנות ובביאנלות לאמנות עכשווית. ב־2018 הוקדשה לראשונה תערוכה רטרוספקטיבית לעבודתה של אנני אלברס (1899, גרמניה – 1994, ארצות־הברית), במוזיאון טייט בלונדון. אלברס, יוצרת רב־תחומית בתחום הטקסטיל, לא זכתה להכרה בקרב הקהל הרחב, כמו רבות מחברותיה שלימדו בבית הספר לעיצוב ואדריכלות באוהאוס בגרמניה.

Magdalena Abakanowicz

השנה הוצגו בארצות־הברית כמה תערוכות בנושא, בהן “אורגות מופשט באמנות עתיקה ומודרנית”, שהוצגה במטרופוליטן בניו־יורק ו”היסטוריות ארוגות: טקסטיל ומודרניזם מופשט”, בגלריה הלאומית לאמנות, בוושינגטון די־סי. התערוכות הנוכחיות במוזיאון הרצליה מזמנות התוודעות מחודשת ליצירות בתחום הטקסטיל, הסיבים והאריגה בארץ, והיכרות עם היוצרים הפועלים בו כיום.
אמנים ובעיקר אמניות, שיצרו בטקסטיל זכו אומנם להכרה כבר בשנות השישים והשבעים, אך עבודותיהן הוצגו בעיקר מתוך זיקה לאומנות (craft) ולעיצוב. עם אמניות אלה נמנו יוצרות מיומנות מאוד במלאכת יד וגם בקיאות ברזי החומר ובהיסטוריה של התחום, כמו קלייר זייסלר ומגדלנה אבקנוביץ’, ולעיתים קרובות אף מודעות לשיח המגדרי־חברתי, כמו שילה היקס. ההכרה שזכו בה הייתה מוגבלת ואף אחת מהן לא נכנסה לקאנון של האמנות העכשווית עד לשנים האחרונות, כשעבודותיהן הוצגו במוזיאונים המובילים לאמנות בעולם לאור העניין המחודש באמנות סיבים.

Sheila Hicks

אמניות אלה ורבות נוספות, סללו את הדרך להכרה עבור דורות של יוצרות ויוצרים בתחומן ובתחומי יצירה מקבילים. אולם נראה שעד היום נדרש מבט החורג מההבחנות המוכרות הרווחות בעולם האמנות – בין אומנות (craft), עיצוב (design) ואמנות (fine art); בין יוצרים שהוכשרו מקצועית או אקדמית ליוצרים אוטודידקטים; בין דמויות דומיננטיות שפעלו במרכז השדה ובתעשייה לדמויות שנשתכחו מלב.

גור ענבר, חוט מחומר 1, 2024, חוט צמר טבעי, צביעה, אריגת טאפטינג ידנית, צילום דויד סת

זאן (הנס) ארפ אישה, שנות ה-70 של המאה ה-20 שטיח קיר טפטין, סדנת ממבוש, עין הוד. צילום אבי אמסלם

גלי כנעני, לינו מס_ 3, מתוך הסדרה ספריות, 2024, ספרים, הצבה, מידות משתנות (צילום רוני כנעני)

בעשור האחרון, תוכנית התערוכות במוזיאון הרצליה, חותרת שוב ושוב לעיין במרחבים אלה, לנסות ולפתוח הגדרות, לערב בין דיסציפלינות, לעיין מחדש ובאופנים שונים ביצירות מוכרות ונשכחות מאוסף המוזיאון וליצור חיבורים בין־דוריים המזמנים מפגש מקרוב עם מגוון של יוצרות ויוצרים, חדשים, מוכרים ונשכחים, מהארץ ומחוצה לה, מתוך פרספקטיבות פרשניות עכשוויות.

מרים ברוק־כהן, אלימות מילולית, 1995

במאמרה על דמותה של פנלופה האורגת, עומדת החוקרת איימי א’ קאס (1940–2015) על חשיבותה של מלאכת הטקסטיל והאריגה באיליאדה של הומרוס. לפי פרשנותה, מלאכות אלו משמשות ביצירה כמטפורה מרכזית לתיאור חיי אנוש ויצירה. הומרוס, טוענת קאס, קישר בין מלאכת הטווייה לאלות הגורל, המוֹירַאי, הטוות את חוט חייו של אדם מלידתו, ומשרטטות כך את גבולותיו ומגבלותיו האנושיים. היא מדגימה כיצד רותם האדם ביצירתו של הומרוס את הטבע לטובת מעשה היצירה, ומשקף מבעד לה את תרבותו: הוא מפיק את הצמר מהצאן; את הצבעים מצמחים ומינרלים; שוזר פתילי חוטים ואורג אותם (בין השתי וערב) לכדי בד סָדור, מכלול מתוּבנָת. האריגה אף מציינת לדידה את חלוף הזמן ומשווה לו משמעות וצורה: מלאכת יומן האיטית של האורגות מלווה את זרימת הזמן וקוצבת אותו ליחידות מופשטות, חוזרות. את עונות השנה מסמנת מלאכת הנול, שכן בגדים שונים נארגים בו לחורף ולקיץ, לחג ולמועד. הטקסטיל מלווה ומשרטט את מסלולי החיים: בדי נדוניה לנישואין ותכריכים למיתה. “כך מציינים המלבושים הארוגים וממחישים את תבניות המשמעות האנושיות המיוחסות למעגל השנה, תבניות הגוברות על אחידותם העירומה של ימי חיינו ועל התחלפותם האינסופית והשותקת. ואשר לאורגת עצמה, אריגיה מספרים לא פעם את סיפור חייה”. המילה ההומרית לסיפור, אוֹימֶה (ביוונית), מסכמת קאס, היא במקור דימוי לאריגה. מכך נגזר כי המשוררים והיוצרים הם כעין אורגי־על: מקבצים פתילי סיפורים ושוזרים מהם עלילות המשקפות את מהלך חיינו ומהותם. האריגה והבד הארוג אצל הומרוס הם אפוא תמצית המפגש בין תרבות וטבע, בין האנושיות לבין הסדר הקוסמי. ואף יותר מכך, אריגה היא מקרה מובהק של מסירת הטבע לשימושם האמנותי של התבונה והסדר הרציונלי.

פאטמה אבו רומי, שני חמורים , 2022, צילום דניאל סגל

התערוכות הנוכחיות מבקשות להציג תהליכי חקירה אינטנסיביים, יצירתיים ואוצרותיים, של הטקסטיל כמדיום. הן מדגימות את המהלכים המורכבים הפועלים בו, בדיפוזיה בין העיצובי לאמנותי; במעברים בין מלאכת היד לעבודת המכונה; בהשקה בין אמנות לאמנות שימושית; בחיבורים בין תקופות ובין חומרים; במעברים בין פיגורטיבי למופשט; בכינון מסורות ובפרימתן; בבחינת סוגיות פנים־מדיומליות לצד עיסוק בשאלות של זהות, פמיניזם, מגדר, שורשיות וזרות; ובשיקוף של תפיסות אידיאולוגיות, ולעיתים אוטופיות, ביחס למקום ולזמן. נושאים אלו נבחנים בכל אחת ואחת מהתערוכות כמו גם בקשרים הנרקמים ועולים ביניהן.

ד”ר איה לוריא, מנהלת ואוצרת ראשית מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

ציונה שמשי, ללא כותרת, 1963-72 עבור משכית באדיבות ארכיון האופנה והטקסטיל עש רוז, שנקר. צילום אחיקם בן יוסף

שמש וציפורים, ציונה שמשי 1965 הדפס עבור מלון הילטון, תל-אביב באדיבות ארכיון האופנה והטקסטיל עש רוז, שנקר. צילום אחיקם בן יוסף.

מרדכי ארדון נוף צהוב, שנות ה-70, שטיח קיר טפטין, אריגה ידנית, סדנת ממבוש, צילום: אבי אמסלם