איך החיים היו נראים, אם הם היו כמו יצירת אמנות? אם היינו לוקחים, למשל, את מעשה השגרה היומית הכי רגיל, כמו ארוחת בוקר והופכים אותה ליצירת מופת אמנותית? כנראה שזה יהיה לאכול ארוחת בוקר בעולם הגרפי הנועז של אמן הפופ ארט האיקוני Roy Lichtenstein (1923–1997), אחת הדמויות החשובות ביותר בפופ ארט.
ארוחת הבוקר שלו, התפתחה מסדרת ציורי טבע דומם ועיצוב פנים, שיצר בשנות ה-70 וה-90 בהתאמה, מעביר אותנו אל עולמו הליניארי, המפוקסל והדו-מימדי של האמן, המצויר בעיקר בצבעי יסוד. ארוחת הבוקר אינה שלמה, כמובן, ללא קפה של בוקר ומבחר של פירות בריאים. בהמשך, בשנת 1965, הוא יצר גם קולקציית כלי אוכל מקרמיקה במהדורה מוגבלת, בשיתוף עם הקרמיקאי Hui Ka Kwong. סדרה באמצעותה ליכטנשטיין מציע “עמימות”, כלשונו, בין אמנות גבוהה לנמוכה. במבט ראשון, פסלים אלו שלו, נראים ככלים ביתיים נפוצים המיועדים לשימוש ומתלכלכים. הפשטות והבנאליות הנתפסים שלהם ככלי אוכל, מאפשרים לליכטנשטיין ליצור יצירות אמנות החוקרות אור והשתקפויות על משטחים, מחקר שהוא מרחיב בהמשך הקריירה שלו, בשנים 1969-1972. עבודתו שובבה והומוריסטית בעת ובעונה אחת, אך גם מעירה על מעמדו של אובייקט האמנות.

 

 

 

 

ליכטנשטיין ידוע בעיקר בזכות ציורי הפופ, המבוססים על פרסומות ורצועות קומיקס, שעשה בשנות ה-60. הוא גם ייצר גוף פיסול משמעותי, כולל עבודות בקנה מידה גדול המיועדים לחיק הטבע. הפסל House II משנת 1997, משלב את סימני ההיכר של הסגנון של האמן: רישום (רנדרינג) חד ואלמנטרי, קווי מתאר שחורים כבדים ופלטה המבוססת על צבעי יסוד. זהו פסל פופ ארט של בית בסגנון מצויר בשחור, לבן, צהוב ואדום, בקנה מידה של בית קטן, משחק בפרספקטיבה ובאשליה: תלוי היכן עומד הצופה, הוא או היא, יראו את פינת הבניין כאילו נעה קדימה או אחורה בתוך החלל. למרות השימוש האופייני של ליכטנשטיין בצבעים שטוחים והעובדה שהפסל הזה הוא באמת חתיכת מתכת שטוחה, עיצוב המבנה מעניק תחושת נפח.
ליכטנשטיין נתן פרשנויות אמנותיות רבות לפנים של מבנים, בעבודתו המאוחרת. בין הנושאים בהם התמקד, היה גם דמותו של הבית האמריקני הפרברי. הבית הזה, התפתח מציורי הפנים בקנה מידה גדול של ליכטנשטיין, מתחילת שנות ה-90 והוא ממחיש את העניין שלו לשחק בפרספקטיבה.
הבית ממוקם בגן הפסלים Sculpture Garden, National Gallery of Art, Washington, DC, בשטח ירוק שמחוץ למוזיאון והוא והאשליה האופטית שהוא מספק, חביבים על המבקרים, במיוחד בעידן הוויזואלי שלנו, עם האינסטגרם והמדיה החברתית.

אמנים רבים אימצו את דרך ההפשטה המיתארית של ליכטנשטיין, לחקר חזותי משלהם. בולטת בכך היא האמנית הברזילאית Regina Silveira, אשר שיחקה בקווי מיתאר בתוך חללים שלמים ואף מבנים, כדי לייצר אינטראקציה בין ארכיטקטורה לאנשים.