גם כיום, בכדי לבקר את Maison de Verre, אתם צריכים להגיש חודשים מראש הוכחה שאתם אדריכלים או מחוברים חזק למקצוע.
זהו המבנה היחיד ששרד מעבודותיו של האדריכל הצרפתי Pierre Chareau. הוא נבנה בין 1927 ו-1932 ומהווה דוגמה יוצאת דופן של פטרונות יצירתיים, של הזוג עבורו הוא נבנה. הוא מעיד על הדמיון והמיומנות של צ’ארו, אבל אולי יותר על הידידות בין האדריכל לבין הלקוח: דרגת אמון יוצאת דופן נדרשת בכדי להזמין את הבית האקספרימנטלי הזה.
הזוג Jean & Annie Dalsace היה זוג נאור. ז’אן היה גיניקולוג שיסד את האיגוד הלאומי הצרפתי לחקר ההפלות. אנני הייתה מעורה בחוגים התרבותיים האוונגרדיים של אותה עת: “היא התעניינה פחות במחרוזות פנינים ובמעילי פרווה, מאשר בעבודותיהם של בראק, ארנסט ופיקאסו”, כתבה נכדתה דומיניק וילי בפרסום על הבית.
זה היה הודות לאנני, יותר מאשר לז’אן, שמייסון דה-ורה התממש. אנני פגשה את לואיז דייט, אשתו האנגלית של פייר צ’ארו, ב-1905. היא לימדה את אנני לדבר אנגלית והציגה אותה בפני האמנים, המוזיקאים והסופרים הפאריסאים החדשניים שהיא ובעלה התרועעו איתם ושני הזוגות הפכו לחברים קרובים.
היו אלה הוריה של אנני, אשר מימנו את פרויקט הבנייה ברחוב סן-גיאום ב-1927, ואנני שהיתה בעלת הראש הפתוח וכוח המניע מאחורי צ’ארו.
הבית משרה אווירה מוזרה משהו, הודות לדייר בקומה העליונה של הבניין המקורי ואשר סירב להתפנות. צ’ארו לא נרתע והרים את הדירה, הרס את שאר הבניין מתחתיה ובנה במקומה חלל פתוח פתוח בגובה כפול.
הוא עטף את החזית הפונה לחצר בלבני זכוכית שקופים, אשר הקנו לבית את שמו. אומרים שהוא רצה שהבית יהיה “קופסת אור”.
קשה לא להעריץ את הדמיון, שלא לדבר על האומץ, מאחורי המהלכים האלה. על אף רוח החדשנות התרבותית שחלפה במערב אירופה בשנות העשרים של המאה העשרים, היו עקרונות הארכיטקטורה המודרניסטית קשים. מבנים נטו לדבוק בתיאוריות קפדניות של תהליך ותפקוד – process and function; הם לא השתמשו בחופשיות בצורה וברגשות. העיצוב של הבית גחמני, מקום של סתירות. היום אנחנו רגילים לבתים עם חזיתות זכוכית אבל אז הם היו חדשים. כושר ההמצאה של הבניין ניכר גם מבפנים: למרות שיוצרו רהיטים אלגנטיים לפי הזמנה לבית, הפנים היו מלאים בחומרים תעשייתיים בעלי מסה חשופה לעין: ריצוף גומי, דלתות מתכת, צינורות חשופים, גופי תאורה תעשייתיים.
אם המעטפת החיצונית של הבית היתה יוצאת דופן באותה תקופה, הפנים היה עולם אחר לגמרי. החללים הגדולים פתוחים ורצפות הבטון נראות מרחפות, ניתן לפתוח חללים שונים או להקטין אותם במסכים נעים, כולם שטופים באור בוהק מאבני הזכוכית בצד אחד, הבזקים של נופים אל הגן בצד הנגדי. האפקט הוא – בית שמרגיש כאילו הוא חי ומשתנה כל הזמן, עם תנועה של קירות וחלקים, של אור ושל אנשים דרכו. זה הכי קרוב שנוכל לחוות את החיים בתוך ציור קוביסטי.
יש תחושה מדבקת של כיף ברחבי Maison de Verre. זהו בית עם קסם וכריזמה בכל פרט, מתא הטלפון עם תאורה מתחת לרגליים, אל קולבים מאלומיניום בצורת שפמים וכפתור אדום יחיד ליד הכניסה, כי האורות בבית מחוברים לטיימר שמאפשר מספיק זמן בכדי להגיע מהדלת הקדמית אל חדרי השינה. יש רגעים של יופי שמימי, שמחה מפתיעה וגאונות גמורה. עם זאת, על אף התחכום, הבית אינטימי ונינוח. צ’ארו איזן את השימוש בחומרים תעשייתיים באמצעות שילוב חומרים טבעיים: ריצוף הגומי של פירלי ומדרגות סורג המתכת מרוככים במקום אחר עם עץ, צפחה ולכה מלוטשת.
צ’ארו גם עיצב את כל הרהיטים והתאורה בבית (למעט שולחן אוכל מהגוני מתחילת המאה ה-19 ומערכת כיסאות). זה אומר שהפנים עובד באופן מושלם עם האדריכלות.
“הבית היה מקום ידידותי וחברותי ופתוח לכולם”, נזכרת דומיניק ולי. “זה היה מקום מפגש שבו אפשר היה לבטא רעיונות אוונגרדים, מושגים אמנותיים ואת האידיאלים היפים ביותר של האוטופיזם.” היא זוכרת את סבתה כגברת של הבית, עומדת בראש המדרגות ומחכה לקבל אורחים. היא נזכרת בארוחות הערב, במסיבות, במופעי המוסיקה.
כשהגרמנים כבשו את פאריס במלחמת העולם השנייה, ברחו הדאלססים והאדריכל ומשפחתו לאמריקה. הסיפור שמסופר, הוא שהגרמנים ניסו לתפוס את הבית, אך ויתרו כאשר הבינו שהם לא יכולים לחמם אותו.
לאחר המלחמה חזרה משפחת דאלסאס והבית נשאר במשפחה עד שנת 2006, כאשר נמכרה לרוברט רובין, אספן אמריקאי ומשקיע-אדריכל. רובין שיקם אותו בקפידה וחי שם עם אשתו הצרפתית וילדיהם. פייר צ’ארו נשאר באמריקה ובנה רק שני פרויקטים נוספים בחייו, שאף אחד מהם לא נשאר עד היום.