מתגלה כעת בתוכם גם פרנסיס גינה (GUINET), איש עסקים אמיד מהעיר ליון. מה ראה אז מחרטום הספינה? אותו תייר צרפתי, שבמסעו לביירות קיפחה מחלת האנופלס את חיי שני חבריו וכמעט טרפה גם אותו – מה ניבט לעיניו לאורכו של שיפוע הכורכר המשתפל אל הים? חומת העיר העתיקה. גגות ודקלים. פה מגדל כנסייה, שם צריח של מסגד וסביב סביב, מרחבים של ביצות. שטחים משתרעים והולכים של מים רדודים, מעופשים, שצבעם חום עכור כעין התה. עוד ועוד אגמים זגוגיים, מעלי רקב, שבבואת השמיים העצומה, כחולה מכחול הים, משתקפת בהם מקצה עד קצה.
סמטאות יפו חרבות, מוכות עזובה. לנוכח אלה גומלת בנפשו הנסערת של גינה החלטה: הוא יקים ביפו אכסניה לעולי הרגל בדרכם לירושלים, בית מחסה שיקבל בפת לחם ובכר מנחמת את פניהם של בני אצולה ושל פשוטי עם כאחד. בשובו  לצרפת, נחוש לקיים את הנדר, הוא נועד עם  נציגי השלטון ומשכנע  אותם להקים קרן משותפת למימון המטרה הקדושה. אלה נענים להזמנה ולצורך המשימה, משוגרים ליפו צמד האדריכלים ריבלי (RIBELLET) וגרבה (GREBEZ). בסיוריהם עולים השניים אל עמדת התצפית הגבוהה ביותר באזור, החולשת על האופק ממרום 26 מטרים מעל פני הים – ושם תוקעים כף עם נציגי השלטון העות’מאני. הם רוכשים חמישה דונם קרקע.

בונים
ארבע שנים נמשכת מלאכת הבנאים. במהלכן קם וצומח הבניין, שהיה מהראשונים להיבנות מחוץ לחומת העיר העתיקה: בהיר ונישא מעל החורבות, צורתו צורת האות U שחצר פנימית מתקמרת בתוכה ולו שתי קומות הדורות בגובה שישה מטרים כל אחת. חומרי הגלם, חרשי הברזל ואמני הזכוכית יובאו אמנם מצרפת, אך האסתטיקה מאפיינת את הרנסנס הרומי: הרמוניה עתירת קשתות ועיטורים, עמודים ופסלוני אבן, ויטראז’ים צבעוניים, פרזולים פרחוניים ומקלעות עלים ובלב לבה של קומתו העליונה, כמו ברום בית חזהו השמאלי של הבית, נקבע מקומה של הכנסייה הקטנה – מעבר לדלתות העץ הכבדות, מתגלה קאפלה מן היפות שנראו כמותה מאז ועד היום בארץ הקודש: כולה קמרונות מצולעים וחלונות פסיפס נהדרים עד למעלה כתליה הגבוהים עד מאוד. פסל יונה לבנה שט מרחף מעל המזבח ואי שם בתקרה, עדינים, זרועי כוכבים, ציורי קיר של שמי העיר בית לחם.
בשנת 1879 נחנך המבנה בטכס מרשים. בזמן שחלף נקבע כי ייעודו המקורי יתרחב, ובנוסף על האכסניה לצליינים, ישמש המקום בית חולים לנזקקים. כמו כן נקבע כי יישא את שמו של סנט לואי, המלך הצרפתי שעמד בראש מסעי הצלב. “בית החולים,” הצהיר פנסיס גינה בקול נצרד, “יהיה פתוח חינם אין כסף בפני כל אנשיה של ארץ הקודש ללא הבדלי מין, דת או לאום”. עד מהרה החלו באים מכל קצוות הארץ ומתדפקים על הפתחים – נוצרים, מוסלמים ויהודים. מי שהופקדו על קליטתם ואישפוזם היו האחיות המסורות ממסדר הנזירות סנט ג’וזף של ההתגלות (Saint Joseph de l’Apparition). רופא בכיר נשלח לעזרתן מצרפת . עם פתיחתו הכיל “סנט לואי” 40 מיטות אישפוז, ועם התרחבותו גדלה תפוסתו ל-120 מיטות. בסוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20 נחשב לבית החולים המודרני ביותר באזור.

יפו
סיפורה של יפו, מערי הנמל העתיקות בעולם, משתרע על פני ארבעת אלפים שנים. שיטוט קצר באתריה ההיסטוריים, ולו לאורך כמה מאות מטרים בלבד, והנה מתגלים ממש לנגד עינינו ממצאים מתקופת הברונזה, שרידים מתקופת הפרעונים, עדויות מימי הפרסים והפיניקים, מימי היוונים והחשמונאים, ועוד ועוד סימנים ועקבות שנתנו בה כובשיה בימי הביניים ובעת החדשה: שנות הרומאים ושנות הצלבנים, שנות הביזנטים והממלוכים, שנות העות’מאנים והבריטים. במגילות קלף מצריות מהמאה ה-15 לפנה”ס נכתב כי המילה “יאפו” מציינת יופי. אך לא רק בשל יופיה שנודע למרחוק חמדו אותה האימפריות ממזרח וממערב, כי אם בשל מיקומה האסטרטגי על דרך הים: ביפו עברו שיירות הגמלים, סוחרי המלח והבשמים בדרכם הארוכה מדלתת הנילוס למסופוטמיה, ועבר נתיב כלי השיט לאורך חופי הלבנט, מערי הנמל של קושתא עד לנסיכויות הוונציאניות ויבשת אירופה.
ההווה הישראלי העכשווי – כמה קל לשכוח – הוא רק שכבת הזמן העליונה, שטח הפנים של אלפי שנות דור. אני קושרת בכיכר השעון את האופניים והולכת דרומה בצעדיו של פרנסיס גינה, בצעדיהן של הנזירות ממסדר סנט ג’וזף – במעלה רחוב יפת לכיוון רחוב לואי פסטר. כאן, בפינה הדרום מזרחית של העיר, ממש מתחת לרגליי, עבר תוואי החומה העתיקה: תעלת החפיר וכל מערכות הביצורים שמעליה. על הריסות החומה שהקימו כאן היוונים במאה הראשונה לספירה, בנו הרומאים חומה במאה הרביעית, ועל הריסותיה של החומה הצלבנית מהמאה ה-12 נבנתה החומה העותומאנית במאה ה-19. מאבניה המנותצות של זאת האחרונה נבנו אחר כך כל בתי המידות האלה, מימין ומשמאל לכביש ולאורכו של רחוב יפת. ומהן צמחו בתי עג’מי וג’בליה, השכונות הערביות שהתפשטו דרומה, ובתי היישוב היהודי בנווה צדק ובנווה שלום ממזרח.

מלון THE JAFFA     
היצירה המרכזית בכניסה למלון THE JAFFA היא שריד יפהפה של החומה הצלבנית ההיא. מקטע של חומה עגולה שאבניה מאירות, בנות למעלה משבע מאות שנים, הנראית כעולה אל חמימות הלובי האלגנטי, כמו שן של סלע העולה מתוך הים. שרידי החומה הצלבנית, שהמשכה מוסיף ומתגלה גם בחצר הפנימית של המלון, נתגלה בחפירות רשות העתיקות שנערכו כאן לקראת תהליך השיפוץ והשימור. אלא שהממצא הארכיאולוגי הנדיר לא היה האוצר ההיסטורי היחידי שנמצא מתחת לאדמה. באותן חפירות, לתדהמת כולם, הלכו ונתגלו לעיני השמש גם שלושה מרתפים שנסתתרו עד אז מתחת לבניין, עוד ועוד קשתות וקמרונות וצבירי עמודים, נמצאה קומה שלמה נוספת בשטח של כמעט אלף מטרים, ואפילו נמצאו שם באר וגינה נפלאה בתוך החצר.
ההשתאות על התגליות יקרות המציאות הללו, הכתיבה את הקונספט העיצובי ואת כל הנרטיב האמנותי שהגה רמי גיל, האדריכל היפואי, שהופקד על שיקום המבנה ותכנון בית המלון: “התפיסה לפיה ההיסטוריה עולה מתוך אלפי שנים ומתרבדת אל נקודת השיא, שהיא ההווה, חייבה אותנו לפעול בענווה ובדרך ארץ, בהצנעת טביעת אצבעותינו כיוצרים. ראינו עצמנו כמשמרים את מעשה הדורות הקודמים, את האנושות בגדולתה. יצרנו הוויה עכשווית, נהנתנית, אך כזאת שמשובצת ברמזי המקום ונאמנה לזהותו השורשית”.
לפני כעשר שנים חלה בעלילה תפנית נוספת: הנכס ההיסטורי נמכר ומחליף בעלים. היזם שרכש את המבנה ב 1997 ממסדר הנזירות הצרפתי, מעביר אותו ב 2006 לידיו של איל הנדל”ן היהודי אמריקאי, אייבי רוזן, ראש קבוצת ההשקעות RFR. אל רמי גיל, האדריכל המקומי, מצורף אז אדריכל העל הבריטי, ג’ון פאוסון (PAWSON) מי שתכנן בין השאר את מוזיאון העיצוב בלונדון. שני השותפים, כמו במעין גלגול מודרני של אותם ריבלי וגרבה,  צמד האדריכלים הצרפתים, מנסחים יחד את השפה האמנותית ואת התכנית לעיבוי הקומפלקס.
פאוסון: “בהקפדה על הפרטים ועל הפשטות, על הפרופורציות הנכונות, מה שיצרנו זוהי בעצם נחמה. מובלעת של שקט ושל יופי, של זרימה טבעית בין החללים. מעבר להקשר התרבותי וההיסטורי העצום, זה קודם כל מקום שנעים להימצא בו, שמעניק נחמה ארכיטקטונית, תחושת אינטימיות.”
התוצאה היא דיאלוג מעודן בין שתי המאות, ה-19 וה-21, שמתבטאת בו כל אחת מתוך תפארתה, מתוך חוזקותיה. בניין ה U הרנסנסי הושב לימי הזוהר של המאה ה- 19 והבניין החדש והמאורך שנבנה למולו קיבל תחביר בן זמנינו, עיבוד ועיצוב של שפת הדור של המאה ה-21. בין ההיסטוריה ובין ההווה מתקיים כבוד הדדי מלא – ללא כל גשרים, קישוטים או חיבורים בין שני הבניינים – כאילו העבר רק מתבונן בפני ההווה, ולהיפך.
אותו איפוק ונגיעות מינוריות נשמרו גם בחללים הפנימיים. בתוך חדרי המבנה הארכאי, גבה התקרות, הוטמנו פה ושם רכיבים מודרנים – תאי רחצה נסתרים, ארונות, מראות – אך לא הרבה מעבר לכך. וגם כל אכסדראותיו הנהדרות נותרו פתוחות כפי שהיו, ללא מיגון במעטפת אקלים מזוגגת. את גוני השמנת והשנהב הנייטרליים, מאירים גופי תאורה מינימליסטים, בזכוכית דקה וניואנס של זהב. עקרון מיעוט החומרים והצבעוניות המונוכרומטית הנחה גם את עיצובן מחדש של הרצפות: אבן הכורכר המקורית, הכה דומיננטיות של יפו, “נמתחה” באמצעות בת דודתה הרחוקה, אבן הטראוורטין, לכדי משטחים מעובדים של אבן בגוון דבשי, שנוגעת לא נוגעת במרקמה של הכורכר.
כובשים את העין ואת הלב הם תריסי הסבכה היפהפיים, דמויי התחרה, שחוזרים הן במבנה ההיסטורי והן בבניין החדש. האלמנט הפיוטי העדין הזה, המצטט בהפשטה את חלונות ה”משרביה” מן האסתטיקה האסלאמית, מעלה על הדעת מבט נשי מצועף בכיסוי רעלה, ומפעים כאן במיוחד על רקע האירופאיות הניאו-קלאסית מסביב. וכמה מאוד הוא הולם את האקלים המזרח תיכוני החם: חוצץ בין החוץ ובין הפנים ובה בעת מאפשר זרימה של אור ושל אוויר. הדוגמא המורכבת שיוצרים משחקי האור והצללים, המתארכים ומתגוונים בשעות אחר הצהריים, מזכירה את זה המסתנן מבעד לצמרת של עץ או מבעד לעלווה בסוכת גפן.
רוח קלה מביאה את מליחות הים, ואיתה ריח דק של יסמין ויערת הדבש. מפלים של בוגנוויליה לבנה משתקפים בעינה הכחולה של בריכת השחייה. עוד ועוד כתמים של ירוק עד, ברושים ועצי תירזה, שיחי גרדניה ולבנדר, מביאים אל החצר הפנימית ציפורים קטנות, שריקות וציוצים. ואולי הן מתפתות הנה בעקבות ניחוחות המטבח הטובים שעולים ממסעדת השף האיטלקית, דון קמילו (DON CAMILLO) ומתוך המעדנייה היהודית הקלאסית – GOLDA DELICATESSEN – שמקושטת בתצלומים בשחור לבן של ראש הממשלה האגדית לצד מנהיגי העולם.

בתפקיד הלאונג’-בר החדש והלוהט נבחרה לשמש דווקא הכנסייה הקטנה שבקומה העליונה. כדי להימנע מפגיעה ברגשות הדתיים, הוסרו ממנה הצלמים וכומר קתולי ערך במקום טקס לנטילת הקדושה. זמן רב יותר ארכה מלאכת ההסרה של צבע הפלאסטיק שנצבעו בהם הקירות בשנות השבעים: במשך שנתיים ימים עמלו כאן עשרה פועלים על הפיגומים, סכיני מנתחים בידיהם, עד שחשפו אט אט מתחת לשכבות האקריליק את ציורי הקיר המקוריים: התגלה כחול השמיים החיוור, זרוע הכוכבים, של העיר בית לחם, ונותר כפי שהיה בעברו, ללא רסטורציה. הוחזרה ליושנה גם עטרת היונה הלבנה המרחפת מעל המזבח, ואת זגוגיות הפסיפס המקוריות שיקמו מומחים לשימור בעזרת זכוכית בדולח. חיי הלילה של תל אביב-יפו מעולם לא ידעו חלל אנין ומתוחכם יותר.