לשם השגת השדרה הרציפה מוצע לבטל מקטע כביש ברחוב וויז, מהפורטל המתוכנן ועד לצומת שד’ רופין, ובמקומו לחבר את שבילו הראשי של מוזיאון ישראל, “מעלה קרטר”, אל טיילת רופין המתוכננת בשני מפלסים. באופן זה מתקבלת שדרת מוזיאונים המחברת בין הכיכר החדשה המתוכננת בחזית מוזיאון ישראל בדרום, דרך שצ”פ טיילת רופין, מוזיאון העברית ומוזיאוני הטבע והמדע, ועד לכיכר העירונית המתוכננת כחלק מתכנית קריית הממשלה בצפון.
מתוך קביעת הטיילת כציר המרכזי במרחב זה, בוחר הפרויקט למקם את הכניסה הראשית למוזיאון העברית מכיוונה, לייצר דופן באמצעות המבנה המתכונן, ולתכננו באופן היוצר קשר ו”פעפוע” בין המבנה לבין הטיילת. המבקר העובר מהטיילת התחתונה דרך מרחב הכניסה המקורה אל החצר הפנימית של המתחם יכול לבחור להמשיך את מסלולו הטיולי ולעלות אל הגג הירוק המשופע של מבנה האקדמיה ולהגיע למצפור בקצהו העליון. משם יכול המבקר להמשיך בטיול על הגג ולהתחבר בגשר אל הטיילת העליונה של השצ”פ. כך מתקיימת קישוריות נוספת בין מפלסי הטיילת דרך שטחי החוץ של המבנה המתוכנן.

שפת אם – בני אדם מזהים באופן מידי את שפת אימם בתוך בליל של שפות שונות. שפת אמנו, העברית, בה אנו חושבים ומתקשרים זה עם זה, היא הדבר הראשוני והמוכר לנו ביותר. הזדהות המהווה בסיס איתן לעומק החוויה שנחווה במוזיאון העברית.
על מנת לחזק את תחושת ההזדהות, נעשה שימוש בנרטיב ‘שפת האם’ גם באמצעים אדריכליים וויזואליים בתכנון המוזיאון- שימוש ב”שפת אם אדריכלית”. אדריכלות שפת האם מתייחסת לרכיבים אדריכליים ולפלטת חומרים מקומיים ומוכרים אשר נועדו ליצור אצל המבקר חוויה ביתית ומוכרת ותחושת הזדהות ולחזק בכך את הזדהותו עם נושא המוזיאון – השפה העברית.
תכנון הבניין שואב את השראתו מן הטיפולוגיה האדריכלית המקומית והמוכרת בנוף הישראלי – בלוק המגורים המתאפיין בצורה אורכנית ובריבוי כניסות, וכן בהצבה אורבנית אופיינית של מספר בלוקים המקבילים זה לזה וביניהם חצרות רחבות, באופן המאפשר פעפוע של החוץ אל הבלוק על אף נוקשותו המלבנית.
באותו אופן תוכננו גלריות המוזיאון כשורת חללי תצוגה וביניהם מעברים שקופים עם מרפסות, בדומה לחצרות בין הבלוקים, המייצרים את הקשר עם הטבע, הנוף והאור הטבעי. אלו ומאפשרים פעפוע של המוזיאון עם השצ”פ הגובל בו, הלוא הוא הטיילת ושדרת המוזיאונים החדשה. הכניסה הראשית אל מבואת המוזיאון מתבצעת אף היא מכיוון הטיילת התחתונה דרך אחד מהפתחים בחזית הבניין שהוא אזור חוץ מקורה המקשר בין הטיילת לבין החצר הפנימית של הבניין.
תחושת ההזדהות במוזיאון מתבטאת לא רק בזיהוי של השפה המוכרת והמקומית, אלא גם בהבנת השורשיות של העברית כשפה קדומה וכמשקפת את סיפורו של העם היהודי.
שורשיה העתיקים של השפה העברית מהווים אחד מהסממנים הבולטים ביותר של התרבות העברית והישראלית. לעברית המודרנית היומיומית אשר מתחדשת ומתעדכנת, שורשים עתיקים אשר מהווים חלק אינהרנטי ממנה ומכאן ייחודה.
על כן, המוזיאון אף הוא מתוכנן כגוף המושרש באדמה, צומח ופורץ מן הקרקע. הגלריות העוסקות בעברית העתיקה הינן תת קרקעיות, מאסיביות ומחופות אבן, ולעומתן אלו העוסקות בעברית העכשווית “מרחפות” מעל לקרקע, קלילות ושקופות יותר וצופות אל האופק.

אדריכלים: לקשטיין-מרגלית אדריכלים