יאמאמוטו נולד בבייג’ינג בשנת 1945, הרפובליקה העממית של סין, אך שורשיו נטעו בעצם ביוקוהמה, יפן, לאחר תום מלחמת העולם השנייה. הוא התגורר בבית יפני מסורתי, חלקו שימש לבית המרקחת של אמו וחלקו שימש כמקום המגורים שלהם, דבר שהחדיר בו הערכה לשילוב של חללים קהילתיים ואישיים.
הוא אומר שהתנסותו הראשונה עם אדריכלות התרחשה בגיל 17, כשביקר במקדש Kôfuku-ji, בנארה, יפן, שנבנה במקור בשנת 730 ושוחזר בשנת 1426. הוא נשבה בקסמה של פגודה בת חמש הקומות המסמלות יסודות בודהיסטים של אדמה, מים, אש, אוויר וחלל.

יאמאמוטו משקף את הנוף האדריכלי של יפן של תחילת שנות ה-70, תקופה ששלטה בה הפופולריות של האדריכלות המודרניסטית. הוא יצא למסע במדינות החוף של הים התיכון, לומד תרבויות וניואנסים חברתיים.
בשנת 1973 הוא הקים את המשרד שלו, Riken Yamamoto & Field Shop ויצר בתי מגורים שהתמזגו עם הסביבה הטבעית שלהם, כמו וילה יאמאקאווה (Nagano, יפן, 1977), פרויקט עטוף ביערות ונחשף מכל עבר כדי לעורר את התחושה של מרפסת פתוחה רחבת ידיים. תכנון הדיור שלו התאפיין באלמנטים קהילתיים וקולקטיביים, משיכה לאדריכלות עממית, בשילוב העיצוב המודרניסטי.
המעורבות הקהילתית שלו באה לביטוי גם בהקמת ארגון מתנדבים, יחד עם Toyo Ito ו-Kazuyo Sejima ואדריכלים צעירים, יותר כדי לעזור לקהילות באזור אסון, שאיבדו את בתיהם.
ימאמוטו מודה בגילוי לב בחסרון כשרונו בעיצוב, אך מדגיש את ההתבוננות החדה שלו בעולם הסובב אותו. בענווה הוא כתב “אני לא ממש טוב בעיצוב. אני מודע לזה היטב. עם זאת, אני כן שם לב למה שמסביבי”.
יאמאמוטו עיצב את ביתו שלו, GAZEBO (Yokohama, יפן 1986) כדי ליצור אינטראקציה עם שכנים ממרפסות וגגות. כיום, הוא תושב יוקוהמה, מעורב עמוקות בחיים הקהילתיים לצד שכניו.