יפו בשעת בוקר, שוק הפשפשים מתחיל להתעורר ליום חדש. ברחוב מרגוזה המוביל לשוק, אפשר לקבל את הבוקר בקפה השכונתי או מוטב לומר בבולונז’רי. ריח הלחם הנאפה מתוק, משכר. אנשים צעירים לוגמים קפה של בוקר, לוקחים לחם בשקית נייר הביתה. האווירה של שכונה פריסאית ותיקה שמתרחשת בשוליה הפרומים של יפו מעוררת סקרנות להבין את על תהליך השינוי שהמרחב עבר במשך השנים.
תאה קיסלוב, ליאורה קיסלוב קיי ועולש קיי הם האחראים לתהליך התהוותו של מרחב הרחובות “רבי חנינא” ו”מרגוזה” ולחידושו של שוק הפשפשים. זה המרחב בו הם גרים, אותו הם מתכננים ובונים במשך יותר מעשרים שנים. לאורך השנים הם יזמו מגוון פעולות אדריכליות, משיפוץ ותוספות למבנים קיימים ועד תכנון בניינים חדשים שהשתלבו במרקם הבנייני הקיים. זהו תכנון תהליכי שנמשך מסוף שנות השמונים ועד והיום, כאשר משרדם מסיים את התכנון של שני בניינים במורד הרחוב שבנייתם תחל בקרוב. האופי הייחודי שנרקם בשכונה מעלה זיכרון של תל אביב השכונתית של פעם שאיפשרה חיים משותפים של אנשים מרקע כלכלי וחברתי שונה, ומציע אופציה עדכנית של דפוס החיים הזה במציאות של ישראל במאה העשרים ואחת.

 

 

מקום של קהילה

תחילתו של תהליך שינוי המרחב בסוף שנות השמונים. אז יצאו שותפי משרד קיסלוב קיי לממש רעיון של התיישבות עירונית ביפו. בניגוד למתחמי המגורים הסגורים ההולכים ונבנים במחוזותינו, ושהידוע בהם — מתחם אנדרומדה — בנוי בשכנות, לא היתה כאן כוונה להקים שכונה מגודרת, המנכסת לעצמה חלקים מהמרחב הציבורי באמצעות שערים וחומות. להיפך: השאיפה היתה להעניק מענה ארכיטקטוני למצע המגוון שהעיר מאפשרת, תוך יצירת קהילה אורבאנית, המשתמשת במרחב הציבורי כחלל אירוח.
הבחירה ביפו לא נבעה מרומנטיקה. רחוב “רבי חנינא” נבחר דווקא בשל האנונימיות שלו: רחוב ללא נוף, בעל מימדים בינוניים. בצידו המערבי בתי ספר ובית קברות הגובלים ברחוב יפת, בצידו המזרחי רחוב יהודה מרגוזה הסואן, בצידו הצפוני ובסמוך אליו שוק הפשפשים — סמיכות שהפכה אותו אז ללא פופולארי. למימוש המהלך הקימו קבוצה של 13 משפחות, שביקשו ליהנות ממגורים במחירים הוגנים ומחיים עירוניים קהילתיים. כאן חיכתה להם חוויה “חלוצית”: כבישים לא היו, הדירות היו נטושות ואטומות, ורק חמש משפחות של יהודים וערבים התגוררו במקום, אלה עודכנו מראש על שעומד להתרחש, נתבקשו להישאר, הם וצאצאיהם חיים בשכונה עד היום. הכוונה הייתה לייצר שכונה הטרוגנית באמצעות תכנון של דירות בגדלים שונים, המתאימות לדפוסים שונים של דיירים בשלל גילאים, בעלי רמות הכנסה שונות החיים במסגרות משפחתיות מגוונות.
חלל הרחוב, קנה המידה שלו, המבנים הסטנדרטיים לצד שאריות הבנייה הערבית הציבו אתגר אדריכלי, של השתלבות במקום בד בבד עם הזדמנות לתרום לסביבה. העירייה ושלמה להט, שעמד בראשה, נענתה ליזמה, ומהנדס העיר דאז, שמאי אסיף, ואדריכלי צוות יפו: סרג’יו לרמן ודורון צפריר ליוו את התהליך.
לאט לאט הלכה השכונה והתמלאה. מחמש המשפחות שחיו במקום בראשית שנות ה-1990 צמחה השכונה ל 120 יחידות דיור — ציפוף משמעותי, שנוצר ללא מגדלים ותוך שמירה על המרקם האורבאני. השכונה קמה לאט, בניין ליד בניין. כל בניין עם הייחוד והשונות המאפיינים אותו. נוצרה סביבה של חיי יומיום, של כבוד לשגרה, לפרטי ולציבורי. סביבה המאפשרת מגוון של צורות חיים ומערכות יחסים. מעל עשרים שנים חלפו עד שנפתח בית הקפה ברחוב, אבל הרבה קודם הזמין חלל הרחוב את השכנים — גם את אלו מהרחוב השכן — לערוך במרחב הרחוב ימי הולדת, או “סדר שני” בפסח וסוכה משותפת בחג הסוכות. הרחוב הפך לפלטפורמה קהילתית ולמרחב מעבר ושהייה להולכי רגל ולעובדים בסביבה.

 

 

הרחוב הפך לגן לינארי שיש בו מבחר מרחבים: כיכר מרכזית, כיכר סביב עץ התות וגינת מסתור. הרחוב רוצף בריצוף אפור מקיר לקיר כך שמכיל באופן פונקציונלי את העירוב של החיים

 

 

ארכיטקטורה של שכבות

יצירת המקום הקהילתי נבעה מתוך חלל הרחוב המוגדר — שהתכנון הנופי ידע להעצימו. בתכנונה של אדריכלית הנוף, יעל מוריה, ממשרד מוריה סקלי, הפך הרחוב למעין גן ליניארי, שיש בו מבחר מרחבים: כיכר משחקים, כיכר סביב עץ התות וגינת מסתור. הרחוב רוצף בריצוף אפור מ”קיר לקיר”, כך שהכיל באופן פונקציונאלי את העירוב של החיים: מקומות חנייה לכלי הרכב, מרחב מעבר להולכי הרגל ומגוון מרחבי שהייה ופעולה החל ממגרש כדורסל וכלה בגנים בחצרות ובפינות רחוב.
העיקרון האדריכלי שהנחה את התכנון היה שימוש בבנייה דלת תקציב אך עתירת תכנון. התכנון ביקש לאפשר בכל בית מגורים מגוון של אפשרויות, וחופש לעצב צורות חיים. האדריכלות ייצרה מערכת שכבות, המאפשרת מצבים של אינטימיות מול מצבים חושפניים וקולקטיביים באמצעות שכבות מחוררות, המהוות דופן כפולה בין הבית לרחוב, ובאמצעות שכבות אופקיות המגביהות בניינים קיימים. למעשה, תחושת הביתיות הפרטיות והקהילתיות תורגמה אדריכלית לחללים מתווכים בין הפרטי לציבורי. זאת מתוך האמונה שתפקיד הארכיטקטורה לייצר מצעים שונים לפעולה, ולהניח לאנשים לגלות את המרחבים, להעניק להם תכנים חדשים, ולפעול מתוכם. תוכננו רצפים של חללים שונים, גלויים וסמויים, המאפשרים דרגות חופש ומנעד של סודיות. כך התרבו התסריטים האפשריים ליחסי הגומלין בין האינטימי לציבורי.
ב”בית הבאר” שברחוב “רבי חנינא” 12 נבנו שכבות אופקיות המשמשות למגורים מעל בית היסטורי בן קומה אחת. הבניין שימש בעבר בית חרושת לחמוצים, ובמהלך הבנייה התגלו בו גם מבנה עתיק ובאר מים. קומת הקרקע יועדה לשימור, בעוד שאר הקומות החדשות נשענות ונתמכות עליה. הבניין נבנה בשכבות, כמו עיר היסטורית: השכבות האנכיות מחוררות בחלקן, כך שנוצרו אזורי חשיפה והסתרה ברחבי הבניין. המרפסות נדמות כסוכות הממשיכות, מרחיבות ומצמצמות את חללי חדרי משפחה בהתאם לצורך. חלק מהדירות הן בעלות נפח כפול, לחלקן נוספו חדרי נחושת על הגג או לחילופין סופחה להם גינה בקומת הקרקע.
מבנה המגורים בקצה הרחוב (מרגוזה 32) ממוקם במעין קריצה להתמקמות של גימנסיה “הרצליה”, ולימים מגדל שלום, בקצה רחוב הרצל. המבט אל האופק נתקל באלמנט הורטיקאלי של פיר המעלית וחדר המדרגות. ממגדל המדרגות נפרשת מערכת של מרפסות מקורות, המחליפות את חדר המדרגות הסטנדרטי. המרפסות משותפות לדירות הקומה, ויחד עם שכבת העמודים הגבוהים שלפניהן, מייצרות מצע לאירועים פרטיים ומשותפים של השכנים. לדירות בקומת הקרקע צמודים גני פטיו קטנים המוסתרים מהרחוב על ידי קיר. בקומות הביניים דירות דו מפלסיות שחלל חדר המגורים שלהן הוא בגובה כפול, ואילו הדירות העליונות זכו במרחבי הגגות. כל דירה והנכס – מרחב החוץ שלה, וסביבת החיים שהיא מייצרת.
הבית של בית הקפה ברחוב חנינא 21 נבנה מעל קומת קרקע מסחרית לשימור, בה שוכן גם קפה מרגוזה. בתכנון הבניין נבדק המתח שבין הקבוע, המכתיב והכפייתי לבין הארעי, התלוי והמתכלה. מעל הקומה המסחרית, נבנתה קומת מגורים. שתיים מהדירות, הפונות לרחוב מרגוזה הסואן, נסוגות מקו הרחוב, ומופרדות ממנו באמצעות מרפסת גג מקורה בגובה כפול ומוגנת מהחוץ, ובאמצעות קיר מחורר גבוה, המהווה שיכבה אנכית מחוררת שבין החוץ לפנים. חירור, שחוזר אופקית גם בדירות בקומה האמצעית. הדירות מכילות פטיו פנימי הפתוח לשמיים בעוד הדירות העליונות התלויות באוויר, מתחת לגג הנחושת, משקיפות אל העיר.

 

התפיסה האורבאנית של ריבוי ושכבתיות מחלחלת כאן אל תוך חלל הבית. הפטיו מהווה חלל חוץ-פנימי מציע אור ואויר מן החוץ לצד פרטיות ומופנמות

 

 

בניינים מכילים

בבניינים ברחוב רבי חנינא 18-16 הפעולה האדריכלית השתמשה במבנים הקיימים כמיכל, ומלאה אותם בתכנים אדריכליים חדשים. התפיסה האורבאנית של ריבוי ושכבתיות בין הפרטי לציבורי מחלחלת כאן אל תוך חלל הבית. בקומה העליונה נפרש מסדרון רחב ואורכי כמעין רחוב עליון המשותף לשלוש משפחות. מצידו החיצוני תלויות מרפסות פתוחות משותפות המאפשרות התמזגות עם חלל הרחוב, ומצידו הפנימי זכוכית חלבית מפרידה אותו ויזואלית מהחלל הפנימי, הפרטי, של הדירות.
אל תוך שתים מהדירות חודר פטיו, המהווה רעיון משלים לסוכות התלויות. הפטיו משמש כחלל חוץ-פנימי הפתוח לשמים, ומציע הרחבה של החלקים הציבוריים של הדירה לחצר פנימית, עם אור ואויר מן החוץ לצד פרטיות ומופנמות. כל אחת מהדירות שונה מרעותה, ובכל אחת מהן שאלת המגורים וצורת החיים נשאלת מחדש. זהו דגם של שכונה מכילה המתיישמת בתכנון מערכת הדירות עצמן. התנועה בחלל הדירות כמוה כתנועה במרחב עירוני בזעיר אנפין, כאשר הפרוגרמה נוצרת מתוך הקשבה למגוון הקולות של המשתמשים כמו אל בליל הקולות של הרחוב. התמהיל האדריכלי מבקש להיענות לתמהיל האנושי ולרב גוניות של החיים, לאוכלוסיה המחפשת “סגנון חיים” ולזו המבקשת דיור בר השגה. ואולי לעיתים זו היא אותה אוכלוסיה ממש.

 

 

 

 

אפילוג: ללמוד מרבי חנינא על דיור בר השגה וצדק חברתי

הפעולה האדריכלית חברתית שהתרחשה ברחוב רבי חנינא נבעה מתפיסת עולם הרואה במה שקיים במרחב ספציפי — תשתיות אנשים ובניינים — נקודת מוצא לכל התערבות אדריכלית בו. האינטנסיביות העירונית נוצרה מתוך פעולת ציפוף בתוך המרחב הנתון. תמהיל הדירות מסוגים ובגדלים שונים ומעורבותם של “המשתמשים” ביצירת המרחב, איפשרה יצירת דירות בנות השגה מבלי שהמתחם הפך לגטו. תהליך השינוי של המרחב היה ממושך, ורק בשנים האחרונות כאשר גם שוק הפשפשים הסמוך לו עבר תהליך של חידוש, ערך הדירות, גם הקטנות, עלה.
בעקבות הקיץ האחרון והשאלות הנוקבות שעלו בו לגבי המרחב האורבאני ואפשרויות הדיור בו, ראוי להסתכל מחדש על הפרויקט הזה ולשאול מה ניתן ללמוד מהתהליך הזה לגבי אפשרויות המגורים בעיר. האם אכן ניתן לאמץ את הרעיון של דיור ציבורי שאינו גנרי אלא עתיר תכנון? האם מעורבותם של האדריכלים כיזמים מתכננים ודיירים היא שאיפשרה את המהלך, ועל כן הוא סינגולרי, או שמא ניתן להפיק מהמהלך תובנות וליישם אותן במקומות אחרים, כאלטרנטיבה לתהליכי חידוש עירוני המבוססים על פינוי ובינוי ועל החלפת אוכלוסין?
בפרויקט רחוב “רבי חנינא” קבוצת הרוכשים הכתיבה לעצמה תנאים שעודדו את הישארות הדיירים הותיקים ואף עצרו את התייקרות הדירות, לפחות בשלבים הראשונים. אך נראה שבמודל של דיור עירוני הכולל דיור בר השגה, חייבים להיכלל מנגנונים ממסדיים ורגולטוריים שישמרו לאורך זמן על האינטרסים של החלשים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תכנון קיסלוב קיי אדריכלים
תכנון נוף מוריה סקלי

 

Learning from Rebbe Hanina

Kisselov Kaye Architects

‏The rehabilitation and renewal works on the space enclosed by Rebbe Hanina and Margoza Roads have a riveting architectural story to tell. Partners in the architectural firm of Kislov Kay, which has been operating in the area for more than 20 years, established a group of dwellers who came to the area and became residents there. Over the years they have been instrumental in initiating a wide range of architectural activities, including renovations and additions to existing buildings, design of new buildings blending in with existing ones, and renewal of the nearby flea market. This architectural-social activity has stemmed from a perspective that views existing objects – infrastructure, people and buildings – in a given space as a reference point for all local architectural intervention. An urban intenseness has been born of the denseness within the available area. The mix of apartments of varying types and sizes and the involvement by the dwellers in creating the space has allowed the development of affordable housing without the place becoming a ghetto. The process of change has been ongoing, and it is only in recent years, following renewal of the flea market, that the value of apartments there, even small ones, has risen.

Sigal Barnir, Culture researcher