סולרי קיבל דוקטורט באדריכלות מהפוליטכניון בטורינו ב-1946 ובין 1947 ל-1949 הוא עבד במשרדו של פרנק לויד רייט ב-Talisin West באריזונה. בהמשך השתקע קבע בארצות הברית, בסקוטסדייל, אריזונה, שם הקים את קרן קוסנטי. החל משנת 1959, החל לתכנן עיר ניסיונית – מסה סיטי (עיר מדברית שנועדה לאכלס שני מיליון איש), סדרה של מרכזים עירוניים ענקיים המשתרעים אנכית לחלל ולא אופקית לאורך הקרקע. מבנים אלה תוכננו הן כדי לשמר את הסביבה הטבעית והן כדי להעצים את הפעילויות האנושיות של חיים ועבודה על ידי עיבוי מרחבי. הסביבות המשולבות, הכוללות שנוצרו, קיווה סולרי, יספקו את כל הצרכים של בני אדם.
סולרי טבע את המונח ארקולוגיה (אדריכלות ואקולוגיה) כדי לתאר את הקונסטרוקציות האוטופיות שלו, אותן תיאר ברישומים בעלי יופי ודמיון רב.
בשנת 1970 החל סולרי לבנות גרסה של מסה סיטי, אם כי לא במונחים השאפתניים של השרטוטים המקוריים. באריזונה, בין פיניקס לפלגסטף, הוא החל בבניית מבנה יחיד בשם Arcosanti, גרסה קטנה יותר של מסה סיטי. העבודה, על ידי סטודנטים ללא שכר, התנהלה באיטיות ומומנה בחלקה ממכירת פעמוני הרוח הקרמיקה והברונזה שסולרי ייצר.
“המעבדה העירונית” של ארקוסנטי תוכננה לאוכלוסיה של 5,000 תושבים, אך בזמן מותו של סולרי ב-2013, רק כ-75 אנשים גרו בה. בשנת 2006 קיבל סולרי פרס לאומי על מפעל חיים מקופר-יואיט, מוזיאון העיצוב הלאומי בניו יורק.
“אם אתה באמת מודאג מבעיות של זיהום, בזבוז, דלדול אנרגיה, אדמה, מים, אוויר ושימור ביולוגי, עוני, הפרדה, חוסר סובלנות, בלימת אוכלוסין, פחד והתפכחות, הצטרף אלינו”, נכתב בשלט בכניסה לארקוסנטי: נוף מעולם אחר של כיפות בטון וקמרונות, נישאים ועולים במדבר אריזונה, כמו הכלאה בין מתחם חורבות מאיה עתיקות לערי מלחמת הכוכבים טאטויין. זוהי העיר האקולוגית הניסיונית של ארקוסנטי, מפעל חייו של האדריכל בעל החזון, שמת בגיל 93.
ארקוסנטי, נחשבה כתגובת נגד התפשטות הפרברים האמריקנים, היא תוכננה כפיתוח צפוף ונטול מכוניות, שבה בתי מגורים אורגניים מעוקלים מקושרים באמצעות רשת של שבילים מפותלים. עם עיצוב סביבתי פסיבי בבסיס, הבניינים היו פונים דרומה, אפסיסי הבטון העבים שלהם מכוונים לספוג את השמש החורפית, תוך מתן צל במהלך הקיץ הלוהט.
“מטריאליזם הוא, בהגדרה, האנטיתזה לירוק”, אמר “יש לנו את הדחף הבלתי ניתן לעצירה, האנרגטי, המתחסד, שטבוע בנו, אבל שכוון מחדש על ידי צריכה בלתי מוגבלת. כשלעצמו, אין בזה שום דבר רע. אבל תכפיל את המכשול הזה במיליארדים, ויש לך קטסטרופה.”

tomiaki tamura

.

מפעל לקרמיקה בטורינו