פארק הירקון

גינת דובנוב, שתכנן גדעון שריג

אדריכל נוף גדעון שריג. צילום: מיכאל יעקובסון

פעם ישבתי עם אדריכל נוף וביחד בחרנו תמונות של פרויקטים שביצע, עבור ספר שעמדנו להוציא לאור. מצאנו שתי תמונות של גינה ציבורית שתכנן, באחת מהן נראו אנשים מסתובבים בגינה ובתמונה השנייה הגינה הייתה ריקה מאדם. הוא הציע לי לפרסם את השנייה “כי זהו צילום נקי, שמראה את האדריכלות, בלי אנשים שיסתובבו בו, מתאים לאלבום”. הזיכרון הזה עלה אצלי תמיד, כשסיירתי עם אדריכל הנוף גדעון שריג, בפרויקטים שביצע: הוא היה עומד ומתמוגג מהאנשים שמילאו את הגינה או הפארק שתיכנן והשתמשו בהם “תיראה איך הילדים משכשכים במים”, הוא היה מצביע בהתרגשות על הילדים שפלשו לו למפל או המזרקה שתיכנן, או מטפסים על הסלעים שהוא נוהג להציב בגנים, מתבונן בהנאה באמהות המטיילות עם עגלות הילדים בשבילים שטווה, במשפחות שיושבות לו על מרבדי הדשא שפרש ואפילו בכלבים המתרוצצים בערוגות הפרחים. לאחרונה גיליתי שכיום הוא אפילו השלים ויודע ליהנות מהנערים שגולשים בסקייטבורד, על זוויות קירות הטרסות של מרכז גולדה בתל-אביב, שבעבר חשש שיפגמו באבן הגיר שהרכיבה אותן.

פארק בבלי בתל-אביב, בתכנונו של גדעון שריג. צילום: יואב פלד

אי אפשר לחיות ולגור בארץ, מבלי להשתמש וגם ליהנות מפרויקט ששריג תכנן: אם זה פארק הירקון, או פארק רעננה, רובע באשדוד או העיר מודיעין, מתחם התרבות של מרכז גולדה, שדרות רוטשילד או גינת דובנוב בתל אביב. שריג חוגג עתה יום הולדת 80 ו-45 שנות יצירה, הממשיכה גם עתה ללא כל לאות ואפילו באותה חדווה המלווה את עשייתו תמיד. גדעון היה בין המרצים שלמדתי אצלם ב”בצלאל” בירושלים, לפני, לא נעים לומר, כארבעים שנה ומאז אנחנו בקשר, חברי, מקצועי, שכנים לשכונה ולעשייה. בשבתות נהג להגיע אלי עם סל אשכוליות מהגינה שלו, למתוח ביקורת (צודקת) על גינת הבית שלי ולאסוף אותי לראות פארק, שכונה או אמפיתיאטרון חדש שתכנן. לאחרונה אסף אותי, בסוף יום עבודה עמוס שלו, לראות את המונומנט העירוני שתכנן בפארק באר שבע, תורן מזדקר ומואר בנוסח קלטראווה, המסמן את העיר למרחקים. עמד לו שם על גבעה ברוח, בלילה, מנופף זרועות בהתלהבות ומסביר לי איך מעוצבת הגאוגרפיה שלפנינו.

אקו פארק חדרה. צילום: יואב פלד

אדריכלים עושים מונומנטים – אם זה למצנט, או לראש העיר, או לעצמם ולשמם. שריג יצר מונומנטים רבים ומרשימים, אבל הם תמיד התמסרו בענווה לאנשים שישתמשו בהם ועבורם היה ברור שנוצרו. לא כל האדריכלים חוזרים לפרויקט שלהם אחרי שהושלם, לבדוק ולראות איך הוא מתפקד לאורך זמן. יש כאלה שאף יחששו שהמאכלסים את הפרויקט, שמעתה יקלקלו את האדריכלות שלהם. שריג נוהג תמיד לחזור ולבקר בפרויקטים שלו, להסתובב וליהנות מהאנשים שנהנים מהם.
“המבחן הכי גדול של אדריכלות הנוף הוא המבחן האנושי. יש היבטים טכניים – ויש אנשים שונים שחווים את המערך שתכננת בצורה שונה, מתוך נקודת מוצא וגיל שונים וחוויות אישיות. אני רואה את האנשים, מתרבויות וגילאים שונים. לאחרונה נהניתי לראות איך החרדים ממלאים את הפארקים ברעננה, הירקון, רמת גן ומודיעין”, מסביר שריג “יש המון שימושים וצרכים ועושר חוויות בפארקים, מילדים שמשחקים שם ועד זוגות שעושים שם אהבה. יש כאלה שמדגישים את החוויה החזותית של הפארק, אבל בעיני זה השימוש שחשוב יותר. אני אוהב את האמפיתיאטרון, כי באים אליו גם צעירים וגם מבוגרים, גם חובבי מוסיקה לסוגיה עד אופרה, ויש עושר אמנותי. הבסיס הוא לתת את המקום למגוון תרבותי של אנשים”.

ראש ציפור. צילום: יואב פלד

ש: אתה יכול להתייחס גם לתרבות של מנגלים?
בודאי, יש אנשים שזה חלק חשוב מחייהם וצריך לספק להם את המנגל. בפארק הלאומי רמת-גן, בפארק גורן ובשאר הפארקים, יש אזורי מנגל שתכננתי בכדי לספק את הצרכים של התושבים שאוהבים את זה. מה פתאום שניקח את זה מהם?

ש: אתה הרי מחנך באקדמיה כבר כ-40 שנה. אתה מרגיש כעונה לצרכים או כמחנך של ציבור?
אני קודם כל אומר שהציבור הוא הקליינט האמיתי, והוא ציבור מורכב. אני גם לא טוען שמחנך צריך לתכנן רק לתרבות אחת. אני עצמי תוצר של התרבות המערבית, הורי באו ממרכז אירופה, אני למדתי בארה”ב, הייתי חבר תנועות נוער שבאו עם מישנות סוציאליסטיות מאירופה, הייתי חלק מהחזרה לעבודת האדמה. הבאתי פיקוס מחו”ל לשדרת רוטשילד, לא אכפת לי בכלל, הוא כל כך חזק ונכון למקום הזה ולקנה המידה האורבאני.

ש: איך אתה שקשוב כל כך לצרכי המשתמש, לא מכה על חטא על שהכנסת את הפיקוסים שמלכלכים ומכתימים את המדרכות והמכוניות ומתפצפצים מתחת לרגליים? היחידים שנהנים מהם, אלה העטלפים.
אני שלם עם זה לחלוטין. זה העץ הכי טוב, הכי חזק, הוא שורד מצוין, יש לו צל, נוכחות, הוא אורבאני מאד, הוא יכול להתמודד עם המערכת האדריכלית ועם זיהם האוויר של המכונית, ונכון, יש לו גם חסרונות. מישהו הולך כיום פחות בשדרות רוטשילד שמלאה בעצי פיקוס? חידוש שדרות רוטשילד שינה את תל אביב מבחינתי. אני אוהב את תל אביב ומרגיש חלק ממנה. לקחתי בה חלק גדול בתכנון.

גן הסלעים, פארק הירקון

ש: אדריכל או מעצב פנים משיקים פרויקטים שמרשימים מיד כשהם סיימו לבנות אותם, מכאן ואילך הם יכולים להתדרדר כשאין תחזוקה נאותה. איך יוצרים אדריכלות נוף שמשתנה כל הזמן, צומחת וגדלה כך שרק בעוד שנים רבות יוכלו להעריך אותה וליהנות ממנה?
אדריכלי נוף חייבים לעבוד עם מימד הזמן, עם פרויקט שצומח ומשתנה עם השנים. חייבים לעבוד עם המימד האנושי, והדגשים משתנים וצריך לדעת היכן הם נמצאים. אנחנו עובדים בתוך טווח של זמן שהוא בעצם של מאות שנים. אני מתחבר גם לעבר הקדום של הארץ – וגם למערכת המשתנה, גם לעבר וגם לעתיד.

גן הנופלים, גני יהושוע

ש: לאיזה עבר אתה מתחבר? הרי אין לנו המשכיות של רצף זמן מימי התנ”ך לישראל של היום. כך שאין לך באמת מאיפה לקחת ולאילו סממני תרבות להתחבר ולייצג. כשיהודי אירופה הגיעו לכאן לפני מאה שנה, הם ראו את המקום בעיניים רומנטיות, ונישבו בקסמו של הפלח הערבי שחרש את האדמה שלו בת השנים הרבות, אותה לא הייתה להם שחיו על אדמת נכר. האם אתה לא כמותם, ממציא משהו רומנטי שאינו רלוונטי ואמיתי לנו כיום?
אני חלק מהתמונה האנושית הישראלית. הגעתי לארץ מפולין בגיל עשרה חודשים, סבי היה חסיד וציוני, אבי היה ציוני וסוציאליסט, שעזב את פולין בגיל 17 בכדי לבוא לישראל ולעשות בה מהפכה, הוא ייבש ביצות וסלל כבישים. אני ממשיך שלהם, רציתי לעשות את שלי. למדתי חקלאות בכדורי, חד משמעית בשביל לשנות מקצוע וחברה, ריכזתי את המטע והכרם בקיבוץ שלי משגב עם, רציתי לעשות אדריכלות נוף. משם הגעתי לאוניברסיטת ברקלי כחלק מהמפכה החברתית של שנות ה-60. אני הולך לגיאולוגיה מאהבה, אני אוהב סלעים, אני חוזר לעבר הקדום ומעבד קרקע כמו שריכזתי מטעים בקיבוץ, ואז יוצא לשוק למכור את הפירות שגידלנו. היום יש שם בקיבוץ גידולי כרמים לתעשיית היין. אני קצת ציוני וקצת חלוץ וקצת מחנך. יש לי ציר עשייה משל עצמי.

ש: כאדריכל המנסה לייצר משהו ששייך למקום ושואב מהעבר, האם לאורך כל השנים לא נוצרה פה סינתזה למשהו שיש לו זהות מקומית אמיתית?
חד משמעית כן, אבל – הגבולות לא כל כך ברורים והניסיון להיות מוגדר כחלק מאידאה סגורה, קשה מאד, כי החיים מורכבים, תרבות המכונית שברה גבולות עם כל שסובב אותה – מדרכה, כביש, חנייה, תרבות המגורים העירונית שונה מהכפרית, מדברית, והגנים קטנים במרחב כזה. יש לנו רמות שונות של גיאוגרפיה, אנחנו נמצאים בין קיצוניות של גבהים – עבדתי בעין גב שזה מינוס 400, בתל אביב שזה 0 ועבדתי בחרמון, בגולן, קילומטר מעל הים, משגב עם שזה 840 מטר מעל פני הים. התרבות הישראלית היא אוסף של תרבויות, מעורבת בתרבות המכונית. יחד עם זאת האמפיתיאטרון הוא אספקט הקשור לתרבות האוניברסאלית האירופאית.

מודיעין

ש: לאורך כל שנותיך אתה חינכת אדריכלים. בבצלאל, בטכניון ובברקלי. אתה אומר תמיד “חינכתי” ולא “לימדתי”. למה חינכת אותם?
חינכתי דור שלם של אדריכלי נוף ומעצבי סביבה. הרבה מהם פרטנרים שלי, חלקם עובד אצלי במשרד, אחת מהם מנהלת כיום את המסלול לאדריכלות נוף בטכניון. תמיד יש מאבקים בין אידיאות וזרמים שנפגשים ומתנגשים. אני משתדל להיות רב שכבתי, רב תרבותי. אני בשום אופן לא הוציא את המנגל מהפארק בגלל שזה לא היה חלק מההווי של המשפחה שלי. אנחנו בכלל כל הזמן בחיפוש אחרי ההגדרה שלנו.

ש: סיפרת שפנית לעסוק באדריכלות נוף מתוך חזון. אתה מרגיש שהגשמת אותו? מה היית רוצה לזקוף כהצלחה כיום בגיל 80 ?
אני בגילי עובד כל יום 10-12 שעות באדריכלות נוף, אם זה בעיר נשר לחדש את העיר התחתית שלה, אם זה פארק באשדוד או בספורטק בבאר שבע. אני לא עושה סיכומים, אני רוצה לחיות ולעבוד. אני מעורב מדי מכדי לעשות סיכומים. זה לא מעניין אותי כרגע. יש לי 7 נכדים והשמיני בדרך, הבכורה קצינה בקבע, שניים מתגייסים עתה לצה”ל, והקטנה בת שנתיים וחצי.

ש: איזה פרויקט מהעבר היית עושה כיום אחרת?
יש דיונים בנושא האנטי מדבר והאנטי ים תיכוני, ויכוחים האם צריך לבנות אגם טבעי ומשתלב בטבע או מלאכותי עם קירות בטון, שאפשר לשוט בו או לא. למרות שכל החיים חינכתי, המימד הביקורתי התיאורטי פחות חשוב לי. זה שהפארקים שתכננתי עובדים – זה מספק ומשמח אותי. לא מעניין אותי לתת ביקורת, אלא לעשות וליצור והלוואי גם לחדש. אני לא חי תמיד בשלום אם מה שעשיתי או מה שעושים למה שעשיתי, אבל זה באיזו נקודה עוזב את האדריכל והופך להיות החיים של המקום. אתה מוכרח לצאת מעצמך ולהשלים עם זה.

אדריכל נוף פרופסור גדעון שריג: 80 שנה ב-60 שניות:
נולד בדנציג (כיום פולין), בשנת 1934. בגיל שנה עלתה משפחתו ארצה. התחנך בבית הספר החקלאי כדורי. שירת בנח”ל ובמסגרתו הגיע לקיבוץ משגב עם, בו היה אחראי על ענף המטעים. בשנת 1958 עזב את הקיבוץ וחזר לתל אביב בה עבד כגנן. בשנת 1960 יצא ללמוד אדריכלות נוף באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם גם לימד. בשנת 1967 השלים את תוארו השני בפיסול ועבודותיו הוצגו בגלריות שונות. בשנת 1970 שב עם משפחתו ארצה והקים את משרדו הפעיל עד היום. חינך דורות אדריכלים באקדמיה בצלאל ובטכניון.
הביא לישראל רעיונות תכנוניים חדשים, כמו גן ההרפתקאות הראשון בארץ, לאורך גדת הירקון, אותו הקים ב-1971. הטביע את חותמו על נופם של אזורים טבעיים, יערות ושטחים חקלאיים שמשתרעים על פני מאות אלפי דונמים. בנוסף נטל חלק בפרויקטים הלאומיים המרכזיים של שנות השמונים כמו פרויקט שיקום השכונות. במקביל עסק עסק בתכנון המתארי והמפורט ליישובים קהילתיים. העבודה בתחום העירוני הביאה את שריג להטמיע רעיונות חדשים בתכנון לישראל כמו רחובות משולבים. שריג פיתח את המודל המקומי לרחובות משולבים לערים כמו רמלה, רמת השרון, רעננה, יבנה, וירוחם ולישובים הקהילתיים. חידוש השדרות בתל אביב: רוטשילד, ח”ן, דוד המלך ובן ציון, מהווה תרומה נוספת לעיצוב המרחב העירוני והשמשתו לטובת הולכי הרגל ורוכבי האופניים. תכנן את פארק הירקון כאדריכל ראשי. פארק רעננה בתכננו הפך למודל לפארקים עירוניים בארץ. גולת הכותרת בפארקים אלו הם האמפי-פארק המושכים קהל רבבות.
פרסים: פרס ישראל רוקח מטעם עיריית תל אביב. פרס קרוון לאדריכלות גנים ונוף על תרומתו המקצועית הייחודית לאדריכלות הנוף בארץ.
עבודות נבחרות: פיתוח חופי הכנרת. פארק הכרמל. פארק הירקון. העיר מודיעין תוכנית אב לשטחים פתוחים. גן לאומי ציפורי. כוכב יאיר. משכן אמנויות, מרכז גולדה, גן דובנוב, עם אדריכל יעקב רכטר.
פארק רעננה, אמפי רעננה. שדרות בתל אביב. אמפיתיאטרון באר שבע