התושבים קראו בעצומה, למנוע מהמשרד להגנת הסביבה, להרוס מבנה מגורים לא חוקי, המפוסל בצורה אמנותית, בצוק הכורכר בחוף סידני עלי. ניסים כחלון, כיום בן 78, חצב ובנה במשך כ-40 שנה, ככה אבן על אבן, חלל אורגני, ששימש אותו למגורים וגם הפך אותו לאטרקציה סביבתית.
עשרות רבות של מתחמים שכאלה, הוקמו לאורך השנים, במקומות רבים בעולם (ביניהם בהודו, ברזיל, צרפת, ארה”ב). הם תמיד נוצרו בעבודת כפיים שקדנית, של דמות תימהונית וחוץ ממסדית, לכן ברוב המכריע של המקרים ללא אישור חוקי והם תמיד יצרו חלל ייחודי ויוצא דופן, שמשך קהל רב, שנהנה ממנה.
ההתנגשות הזו, בין היצירה שנוצרה מחוץ לחוק, לבין התרומה האמנותית שלה לציבור ולסביבה, התחיל תמיד כך, באתרים כאלה בעולם – עם ניסיון של העירייה לסגור את המקום הלא חוקי ונגמר עם כניעה של העירייה ללחץ הקהל, “הלבנה” של העברה והפיכת המקום לאתר תיירותי ציבורי.
בכתבה בערוץ 13 על האיום הנוכחי על המקום, אומר נציג החברה להגנת הסביבה, כי הוא לא רוצה להתייחס לגופו של אדם, אלא לגופו של עניין והעניין פה היא הסביבה וההגנה עליה. “יש חוק”, כך אמר.
נטיית השכל והלב תהיה תמיד לצד זה שבונה ולא זה שהורס. אך מה אם כן משרת בסופו של דבר את האדם ואת טובת הציבור, האם טובת הציבור נהנית או נפגעת מהריסת המקום?
חוקים ככלל נחקקו כדי להסדיר ולאפשר חיים בטוחים ושלווים לאוכלוסייה. האם החוק (העיוור?) חייב להישמר במקרה זה, גם אם הנאת הציבור (ורצונו) נפגעת?
לא מעט כתבות נכתבו על המקום יוצא הדופן הזה. עיתונאית סיפרה, כי היא פנתה אליו כדי לבקר ולכתוב על המקום והוא התנה זאת בתשלום והסביר שהוא גובה תשלום מערוצי התקשורת, עבור הצגת האטרקציה שהוא בנה – באופן לא חוקי, תוך שהוא מחזיק במקום מבלי שישלם מיסים לרשויות.
מי שבנה את המקום בצורה כזו, הוא בוודאי לא טלית שכולה תכלת ויתכן שהוא אף ממזר גדול, שהתחכם לממסד ומגיעות לו מכות בטוסיק. אבל הוא הצליח לבנות משהו שהוא גדול ממנו עצמו, היכול לשרת את הציבור, לגרום לו להנאה ולהפוך לנכס תיירותי של העיר הרצלייה, יתכן לכן, שהעירייה תרוויח יותר מ”הלבנת” האתר ואיפשורו להנאת הציבור, מאשר מהריסתו.
