גרי הסכים לתכנן את הבניין, שהושלם בשנת 2010, רק לאחר שגילה שהוא חולק קשר משפחתי עם מייסדו, לארי רובו. שניהם ספגו טרגדיות אישיות הקשורות למחלות מוח ניווניות. רובו איבד את אביו במחלת אלצהיימר ואשתו של גרי נכנעה למחלת הנטינגטון.
המתחם, שהושקעו בו 100 מיליון דולרים, כולל שני אגפים המחוברים על ידי חצר פתוחה: מרכז מחקר ייעודי, הממוקם בקצה הצפוני של הבניין, וחלל אירועים ‘להשכרה’, המכונה מרכז פעילות החיים, הממוקם בקצה הדרומי. מבחינה אדריכלית, שני המרחבים שונים זה מזה באופן דרמטי ובכל זאת יחד הם מהווים שלם מגובש. מרפאה בת ארבע קומות הכוללת משרדים רפואיים, חדרי חולים ומרחב מחקר, היא רציונלית, קונבנציונאלית וישרה בגאומטריה שלה. לעומת זאת, מרכז הפעילות של החיים, הוא נפח פיסולי מרקיע שחקים מנירוסטה, בעיצוב שהוא חתימת ידו של Gehry. הרווחים מעוצבים כחלל אירועים ומממנים את מחקר המרכז.

פרנק גרי גדל בקנדה. בזמנו הפנוי כילד, הוא היה יוצר גרסאות קטנות של בניינים מחתיכות עץ. בשנת 1947 עברה משפחתו לארצות הברית. כאן החל פרנק גרי את לימודיו באוניברסיטאות באדריכלות. הוא מאמין שארכיטקטורה היא אמנות. הוא אמר שבמובנים מסוימים הוא הושפע יותר מאמנים ופסלים מאשר מאדריכלים. ייתכן שזו הסיבה שבנייניו נראים לעתים קרובות כפסלים אנרגטיים המיוצרים מצורות גיאומטריות נועזות.
גוף העבודה של גרי מעדיף את סגנון הדקונסטרוקטיביזם, שלעתים קרובות מכונה פוסט-סטרוקטורליסטית, בגלל יכולתו לחרוג מתצורה של ההגדרה המבנית. היישום האדריכלי שלה נוטה לחרוג מהמודרניזם בשל היעדרן של תרומות תרבותיות והכרח תפקודי. מבנים דקונסטרוקטיביסטים אינם נדרשים לשקף רעיונות חברתיים או אוניברסליים ספציפיים ואף לא תפיסה שהצורה עוקבת אחר תפקוד, כמו במבנים מודרניים מוקדמים. בית מגוריו של גרי עצמו, בסנטה מוניקה שבלוס אנג’לס, מיישם את התפיסה שלו במציאות.
הסגנון של גרי מרגיש לפעמים לא גמור ויש לו לא מעט מבקרים. היסטוריון האמנות הל פוסטר מגדיר את הארכיטקטורה של גרי כשירות של מיתוג ארגוני. ביקורת אחרת טוענת שהבניינים מבזבזים משאבים מבניים, על ידי יצירת צורות חסרות פונקציה, לא נראה שהם שייכים בסביבתם וככל הנראה מעוצבים מבלי לתת דין וחשבון לאקלים המקומי.
דוגמאות מפורסמות ליצירתו של פרנק גרי כוללות את הבית הרוקד בפראג, בירת צ’כיה. הבניין השובב הזה, שהסתיים בשנת 1996, נראה כמו שני רקדנים. הבניין המפורסם ביותר שלו הוא מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, ספרד, שהושלם בשנת 1997. מרבית הבניין המתעקל מכוסה בטיטניום. זה נראה כמו גל מתכתי על שפת נהר. המשטחים המעוקלים של בניין זה ואחרים של פרנק גרי, הם כה מורכבים לבנייה שהם זקוקים לתוכנות מחשב מותאמות.
מול הביקורת, הבניינים של פרנק גרי הם כה פופולריים, עד שהם הטביעו מונח הנקרא “אפקט גיירי”. מונח זה משמש לתיאור בניין שמושך אליו מבקרים בגלל האדריכל שתכנן אותו.
לזכותו של גרי יאמר, שיש לו יכולת להוציא לפועל את הארכיטקטורה הפיסולית הסוריאליסטית שלו. הרי יש גם הרבה ביקורת על טיסות לירח והאדריכלות של גרי אכן דומה לחקר החלל והיא מעוררת השראה רבה.