פער בין קצב הבנייה לאיכות התכנון

ישראל בשנת 2025 מתכננת ובונה בקצב מרשים גם בהשוואה לעולם, שכונות וערים שלמות נבנות ועל אף הבירוקרטיה המקשה, אינספור יחידות דיור, מלונות, שטחי מסחר ומבני ציבור, נחנכים מדי שנה. על-פי חוק המספרים הגדולים, היה הגיוני שככל שנתכנן ונבנה יותר, כך גם נצליח לרכוש ניסיון ומיומנות, השתפר ולהיות טובים יותר.
בפועל נראה שזה לא המצב, ישראל אומנם מצליחה מידי פעם לזכות באיזה פרס כזה או אחר בתחרות עיצוב (בעיקר מקומית), אבל בעיקר בשוליים ובפר פרויקט. בתכנון העירוני כבר שנים שאין מתחרה ראויה לתל אביב ובפועל זו יצירה יותר בריטית (בעיקר של גדס) שהצליחה להישמר. כל ישראלי ממוצע השב מכל טיול באירופה, כשהוא נפעם מהסדר והמרחב הציבורי, הוא סוף סוף מעריך אדריכלות איכותית ומבין את ההשלכותיה – כיצד סביבה נעימה שמתוכננת בקפידה, מאפשרת איכות חיים איכותית יותר.
הישראלי הממוצע גם משלם הרבה יותר מאשר האירופאי על דירה ממוצעת, אך מנגד מקבל הרבה פחות בתמורה. האם הקבלנים והיזמים אשמים בכך שמנסים להרוויח על פני האיכות, או שמא זו גם הלך רוח תרבותי-ישראלי והיזם הוא בסך הכל מראה המשקפת את רצון הקונה?

הרי בכל ישיבת פרלמנט בבית קפה, נשמעת שיחה אופיינית עם “קנינו דירה” ומנגד התגובות הן בדרך כלל “מזל טוב – בכמה?”, “כמה משכנתא?”, “כמה חדרים? כמה כיווני אוויר, כמה חניות?”, “יש מחסן?” – בעיקר שאלות של “כמה” ולא של “איך”: איך תגיעו לעבודה? זה קרוב? יש תחבורה ציבורית? איך נראית חזית הבניין? (שאלה שלא נשאלה מעולם) “איך בנוי הבניין? יש מסחר בקומת הקרקע? יש גנים / תעסוקה / מרכזים עירונים מעניינים באזור?
יש שיגידו שהמרדף אחרי הדירה הוא תולדה של 2000 שנות גלות של היהודי הנודד, שסוף סוף הגיע לארצו והיכולת להתנחל ולבסס קבע, היא עיקרון מרכזי בקבלת ההחלטה ורק לאחר מכן ניתן בכלל לשאול “איך”. בנוסף, במדינה שבה עליית המחירים לא רואה סוף, זה פרווליגי בכלל לשאול מה מקבלים מלבד ארבע קירות, כי כבר שנים, מי שקנה אתמול הרוויח, גם אם לא הייתה איכות כלשהיא בדירה שקנה, עליית המחירים עשתה את שלה וחייבים לעלות על הרכבת, לא משנה איך היא נראית או נוסעת.
אותה תופעה בולטת גם בבנייה הציבורית ולא רק במגורים. מבני ציבור מתוכננים באיכות נמוכה, כי שנת הלימודים החלה ואין אפשרות להתעכב או אפילו לחשוב איך נכון לתכנן בית ספר. יש פרוגרמה של משרד החינוך, שהוא הגורם הממן וכך זה יראה, אדריכלות נתפסת כפריווילגיה לרשויות עשירות, שיכולות להרשות לעצמן להוציא מכיסן יותר עבור כך.
מנגד באופן פרדוקסלי, תחום עיצוב הפנים דווקא פורח. ישראלים משקיעים הון בעיצוב דירותיהם – מטבחים מפוארים, חדרי רחצה ברמת מלון, אך הבניינים עצמם נותרים חסרי ייחוד, חסרי אופי. זהו שיקוף של הגישה הישראלית למרחב הציבורי: חזית הבניין שייכת לכולם, אך בפועל אף אחד לא לוקח עליה אחריות. אסתטיקה נתפסת כמותרות ולא כסטנדרט.

בית בשרון. תכנון: שרה ונירית פרנקל. צילום: איתי בנית

השלכות תרבותיות וכלכליות על איכות הבנייה

נראה שאת הלקוח הישראלי לא מעניין איך נראית החזית של הבניין, אבל כן מעניין איזו קרמיקה תחפה לו את השירותים והיחס בין פרטי לציבורי נקבע על-פי מה שרשום בטאבו ולא לפי מערכת היחסים העירונית שמלמדים בבתי הספר לאדריכלות. המרחב הציבורי שייך לעירייה, היא אחראית על טיפולו, בגלל זה אין צורך להרים את הצרכים של הכלב – הרי יש מנקה רחוב. החזית של הבניין היא שלי ואם קר לי בקיץ אז אני אשים את המעבה של המזגן ואשבור את כל הקומפוזיציה של החזית. אסתטיקה זה נחמד אבל לא בכל מחיר.
כאן כבר נכנסים לנושא האכיפה, חוק התכנון והבנייה הוא קובץ טקסטים סבוך ופתלתל שמפרנס אלפי עורכי דין, אך יכולת האכיפה שלו מינורית שולית. רק במקרי קצה אנו עדים למשמעות שלו. בעיקר כאשר אנשי ציבור עומדים בפני בחירות ואז מחטטים בכל היתר ואישור בחייהם, כדי להציג אותם כעבריינים ולכך יש אינספור דוגמאות (עינת קליש רותם שרצתה להיבחר לראשת העיר, גלנט והחריגות בביתו שעלו לו ברמטכ”לות ולאחרונה השופט עמית).
רוב הציבור הישראלי מגדיר את חוקי התכנון כרצון טוב, אינספור חריגות, חלקן בוטות יותר וחלקן פחות, מצויות בכל עיר חרדית / חילונית / ערבית, ברש גלי ולעיני כל. למעשה אפילו מבני הציבור שלנו חורגים ועושים עבירות בנייה או משנים את החוק כאשר זה נוח להם (לדוגמא משרד ראש הממשלה, שכולו חריגת בנייה אחת גדולה והוא סמל שלטון מרכזי).

תרבות, חינוך וחשיבה תכנונית

כאן אנו נכנסים למהות – חינוך ותרבות. אצטט את דבריו של עורך כתב העת domus גיורא אוריין, בנאום שנשא ב-2016, לרגל מלאת עשור לתחרות אות העיצוב הישראלי:
“כששחים בארץ עם אנשים מן הישוב בנושאי תרבות, כשקוראים את מוספי ומדורי התרבות בעיתונות, צופים בתכניות התרבות בטלוויזיה – עולה הרושם כי התחומים הנתפסים אצלנו כ’תרבות’ – הם ספרות, תיאטרון, מוסיקה, מחול, קולנוע, אמנות. לא אדריכלות ועיצוב. אדריכלות נתפשת כמשלח יד, כמקצוע. לכאורה אין לאדריכלים תפקיד תרבותי או חברתי, אלא הם סוג של קבלני עיצוב והפקה, טכנאים ביצועיסטים של יזמי נדל”ן ובעלי בתים. כך במקום שבו דורשים מאדריכלים להיות טכנאים וביצועיסטים, הופכים תחומים אלא למשלח יד ולא לאמנות”.
אנו האדריכלים מדברים בשתי שפות, באקדמיה גבוהה גבוהה על מהותו של החלל ועל מקומו של האדריכל כיוצר ומי שאחראי על המרחב הציבורי, אך רגע אחרי שהשיעור נגמר, אותו “מרצה” הופך להיות ” מְרֻצֶּה” – ומרצה את רצון היזמים ללא שום יכולת או זמן לייצר אדריכלות איכותית, שיכולה באמת לשנות את הסביבה.
זה שנים שאנו “רצים על אוטומט” עם אותן קונספציות, בלי מחקר אמיתי או חלופות תכנון איכותיות, שמים את הדגש על הבירוקרטיה על הוצאת ההיתר ועל הכמות אך זונחים את האיכות. עושים התחדשות עירונית לשיכונים של שנות ה-50 ובמקומם בונים מגדלים גנריים שכל מטרתם לצופף ולעמוד בתקני 21 ובדרישות העירייה.

מוזיאון הגוגנהיים בבילבאו, בתכנון פרנק גרי

הדור הבא יכול לשנות את המצב

כדי לסיים באופטימיות ובתקווה, אציין כי לטעמי העתיד נמצא בעתיד – בדור הרביעי של המדינה, דור ה- Z. הדור “החצוף” הזה שבשעה 16:00 מניח את העכבר כי יש שיעור פילטיס, זה שראה את ההורים שלו משתעבדים לעבודה ומרשים לעצמם להנות מדי פעם בשבת או באיזה ווינקד קצר בחו”ל, זה שכבר לא מאמין לסיסמאות והולך עיוור אחרי המורים שלו, ששואל למה זה נראה ככה – למה השוק השני ואפילו הראשון מתנהל ככה? למה אנחנו לא יכולים להיות “אירופה” ואור לגויים? למה שאדריכל ישראלי לא יזכה בפריצקר ויבנה את המגדל הבא הכי גדול בדובאי או בלנדון? למה רק להייטק ולשפים מותר? מה אנחנו פחות טובים? או שאולי האמירה המפורסמת של איינשטיין (שכנראה לא הוא אמר אותה) היא הסיפור “לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותן”.
אז מה כן אפשר לעשות כדי ליצור שינוי?
לתת לדור הצעיר מקום להביע את עצמו, להבין שניסיון זה מחסום ולאו דווקא ארובה להצלחה, לתת לתעוזה להיכנס לתחום הנדל”ן, להטיל ספק ולחשוב אחרת. כי אם רק מי שבנה מבנה ציבור יכול להיכנס בכלל לתחום מבנה הציבור, כפי שהרשויות דורשות, אז לעולם לא היינו מקבלים את מרכז פומפידו והעולם לא היה זוכה לריצארד רוג’רס ולרנזו פיאנו, אשר הוכיחו שגם אדריכל צעיר ואנונימי יכול לנצח אלפי אדריכלים מובילים בעולם, באמצעות רעיון טוב. כי אם רק מי שכבר תכנן קומפלקס מורכב של מאות יח”ד יכול לתכנן עבור יזמים, אז איך העולם היה זוכה למשה ספדיה ולהביטט 67 שלא תכנן כלום מעולם לבדו, טרם זאת.
ההייטק פורח כי הוא צעיר ורענן וללא מחסומים, הקולינריה פורחת כי מאתגרת את החך ופריצת דרך של האדריכלות הישראלית בעולם, תתרחש כאשר היא תפעל על-פי אותם ערכים.

מה אפשר לעשות אחרת? כדי לשנות את המצב, יש לבצע מספר מהלכים:
• פתיחת תחרויות תכנון לאדריכלים צעירים, כפי שנעשה במדינות רבות בעולם.
• מתן משקל גבוה יותר לאיכות תכנונית במכרזים ציבוריים ולא רק למחיר.
• שינוי הגישה לחינוך אדריכלי, כך שיכלול גם הכשרה ביזמות ותכנון חדשני.
• חיזוק האכיפה ויישום חוקי התכנון בצורה שוויונית.
אחתום את המאמר בנימה אישית: אני אופטימי (תכונת חובה כדי להיות אדריכל) זה יקרה, זה עניין של זמן ושל שבירת קונספציה. תנו לדור הצעיר הזדמנות-הוא כבר יוכיח את עצמו.

אריאל נאור
אדריכל ובעל משרד אדריכלות, הפועל מדי יום כדי לפרוץ דרך ולשנות את פני התכנון בישראל
לפודקסט של אריאל נאור / לאינסטגרם