הכפר עג’ר בצפון הארץ. צילום: יסמין קוואסמי

נולדתי וגדלתי בשכונה קטנה בירושלים, שבתיה צפופים ולא משתלבים היטב זה עם זה. כל אחד בנה את ביתו לפי ראות עיניו, מבלי להתייחס לסגנון הבתים שסביבו וכך נוצר מראה לא אחיד וחסר הרמוניה. חוסר העקביות בין הבתים והיעדר זהות אדריכלית מאוחדת, הופכים את הנוף הכללי להטרוגני ויוצר תחושה של כאוס, במקום יופי והרמוניה. כיום, כסטודנטית לאדריכלות, אני מדמיינת שכונות מגורים בצורה כל כך שונה ויפה הרבה יותר, עם עיצוב היודע לכבד את אופי המקום ולהוסיף לו נופך של עקביות, הרמוניה ועדכניות מודרנית.
הרבה השראה לכך, אפשר לקבל מבתי הכפר היפה עַ’גַ’ר (غجر מבוטא RA-zhar), שנמצא בצפון המדינה. באדריכלות של מבנים, מסקרנים בעיקר הפרטים הקטנים ביותר. יש בהם מסתורין ודברים שדורשים לחקור כדי לדעת או לגלות אותם והכפר ע’גר, ראוי לתשומת לב חקרנית כזו. יש לו מיקום גאוגרפי מצוין, בין הגליל העליון לרמת הגולן והוא מוקף עצים נושאי פרי כגון תאנים, זיתים ורימונים, מה שמעצים את קסמו הכפרי.
מה שמוסיף עוד ליופיו המושך, הוא צורת הבתים בו. בתי אל-עג׳ר מבוססים על הסגנון האיסלמי הישן, עם קירות אבן עבים. הגגות בדרך כלל עשויים חימר או רעפים, מה שמוסיף נופך מסורתי לנוף הכללי של הכפר. החלונות העשויים עץ עם עיטורים והדלתות המקושטות בגילופים מזרחיים, משקפים את האופי המסורתי והכפרי האותנטי. הצורה החיצונית של הבתים האלה, מאפשרת לך להבין את מה שבתוכם מבלי להיכנס אליהם, אך הם מעוררים סקרנות לראות את פנים הבתים בגלל יופיים החיצוני.

כיכר האימאם עלי, הכיכר המרכזית בכפר

שקט מוחלט ונוף עוצר הנשימה עופפים את הכפר, בניגוד למיקומו על גבול הפכפך. הכפר העלווי שוכן על גבול שלוש מדינות: סוריה, לבנון וישראל. בסוריה כינו את הכפר אל-מותלת, שפירושו בערבית “המשולש”. תושביו שייכים לקבוצה אתנית-דתית ערבית, הרואה עצמה כשייכת לאיסלאם השיעי. העלאווית היא דת מיסטית סודית, הכוללת מסורות מדתות אחרות, הם מאמינים באברהם, משה, מרים הקדושה וישו. את הפתיחות לדתות אחרות אפשר לראות בגן השלום אשר בכפר, עם סמטת הדו-קיום, בו ניצב פסל של חרב עלאווית, חנוכייה, הקוראן ופסל של מרים הבתולה.
עם כן, זהו כפר רב-דתי והמפגש בין תושביו, הוא בתרבות אחת שמאחדת אותם למרות אמונותיהם השונות, כך, האהבה והחום ממלאים אותו בכל פינה. הבתים נראים מלאי חיים, מכיוון שהם צבועים בצבעים מגוונים, מה שמוסיף יופי וחיים למראה החיצוני של הכפר. בתים רבים כוללים מרפסות המשקיפות על הטבע המרהיב ומאפשרות לראות בבירור את ההרים והעמקים. זה אחד מהגורמים החשובים ביותר ליופיו של כל בית – הנוף החיצוני חייב להיות מרהיב. אפשר לשמוע בפאתי הכפר, את פיכפוכו של נחל החצבני, שהפך לנחל שניר בישראל.
ישנם כפרים נוספים במדינה הדומים בטבעם לאל-עג׳ר, אלא שהם אינם בעלי אותו סגנון אדריכלי. המקומות האלה נראים פחות יפים, לא מפני שאינם יפים, אלא משום שלא עוצבו בצורה המתאימה כדי להפוך לסמל של יופי, כפי שקרה באל-עג׳ר.

שער הכניסה לחלקו הדרומי (הישראלי) של הכפר ע’ג’ר

כסטודנטית לאדריכלות ועיצוב פנים, אחת מהעדיפויות החשובות ביותר עבורי, היא להפוך כל שכונה למקום שמסמל יופי ואומנות אדריכלית, כך שכל כפר ישקף את התרבות של עמו. זה יאפשר לכל אדם להבין את תוכן ושייכות הכפרים הללו רק ממראה המבנים והסגנון האדריכלי החיצוני שלהם, זה יעורר סקרנות להעמיק יותר ואז להיכנס לפרטים של הבתים והמבנים ולראותם מבפנים.
הארכיטקטורה של הכפר ע’ג’ר, משקפת בבירור את התרבות של חברה זו, המתאפיינת בגמישות והתאמה לסביבתה הסובבת ושימור מנהגיה ומסורותיה לאורך הדורות. אדריכלות היא לא רק ביטוי לתפקוד המעשי של הבית, אלא היא גם התגלמות של זהות תרבותית עשירה בסמליות ויופי, מה שהופך אותו למרכיב אינטגרלי.
את תשומת הלב בבתי הכפר, תופסים גם החלונות והדלתות הרחבים, המאפשרים כניסת אור טבעי וזרימת אוויר, המעניקים נוחות לצד יצירת סביבה פתוחה, המעודדת אינטראקציה חברתית, הנוצרת גם על ידי הקירות הגיאומטריים. העיטורים והתחריטים שואבים השראה מאופיו החיצוני של הכפר, כמו הפרחים והצמחים המקיפים אותו, המשקפים את הקשר לסביבתם הטבעית.

בכפר עג’ר חיים כיום 2,900 תושבים (מתוך 2.1 מיליון סך הכל עלאווים, רובם חיים בסוריה), אשר כמעט ולא עוזבים את הכפר כדי לגור במקומות אחרים (גם במלחמה הנכחית, למרות שנאמר לתושבים לעזוב את בתיהם, יחד עם כל תושבי הצפון, הם העדיפו להשאר בבתים ולא עזבו את הכפר). הבתים נראים קרובים זה לזה, משקפים את אופי בני ובנות הקהילה, הקרובים זה לזה. אפשר לראות את הקשר העמוק שלהם לאדמה ולטבע, באשר בעיטורים ובפרטים האדריכליים, כמו דוגמאות וצבעים עזים, המבטאים את זהותם התרבותית. הם משתמשים בצבעים בהירים ויפים במיוחד צבעים כחולים וצהובים, שבהם נעשה שימוש תדיר. כששאלתי אותם על הסיבה לבחירה הזו, התשובה הייתה שלפי אמונתם הם נושאים סמליות דתית ותרבותית. תהיה הסיבה אשר תהיה, הצבעים האלה נותנים לאדם חיים ותקווה.
האדריכלות בכפרים אלו מתאפיינת בגמישות והתאמה לסביבה הסובבת, המשקפת את היכולת להתקיים במקביל לשינויים ולהתפתחויות הסביבתיות. עד 1967 הכפר היה חלק מסוריה וכיום הוא שייך לישראל ותושביו הם אזרחים ישראליים. הם רואים את עצמם כסוריים אזרחי ישראל. הכפר נקרא בעבר טאראנג’ה וכאשר הכורדים אכלסו אותו לפני כשלוש מאות שנה, הם שינו את שמו ל-Ghajar, שפירושו המילולי “צועני” בערבית. עלאווים הגיעו לאזור במאה השש עשרה, על רקע השליטה העות’מאנית בלבנט.
תושבי הכפר השתלבו בהצלחה בשוק העבודה הישראלי ורבים מהם עובדים בעבודות צווארון לבן: רופאים, עורכי דין, פרופסורים ורופאי שיניים. אפשר למצוא רופאים רבים מעג’ר בבתי חולים. שירותי הבריאות בעג’ר מצויינים והכפר נהנה ממבני ושירותי ציבור חדשים ומטופחים. הנשים מתלבשות בצניעות עם שמלות וחצאיות אך אינן מכסות את שיערן. בני הנוער מתנדבים לשירות לאומי.
מצבם הכלכלי הטוב של התושבים, ניכר גם בהרבה בתים גדולים, חלקם בגווני הפסטל, בדיוק כפי שרואים בחלקים מאירופה. הכפר נקי ומסודר יפה, עם מזרקות, פסלים בככרות הכפר וצמחיה מלבלבת.

גן השלום בעג’ר. צילום: אהוד עמיר

יסמין קוואסמי, בת 21, מתגוררת במזרח ירושלים ולומדת עיצוב פנים ואדריכלות במכללת אורט בירושלים.

יסמין קוואסמי