44 אני מקבל את ההנחה שאי־שם קיימת מציאות אובייקטיבית — מה שהיוונים הקדמונים כינו ׳הדברים כשלעצמם׳, מנותקים מפרשנותו של המוח האנושי — אבל זו מציאות קרה ומרוחקת, ואולי בלתי ניתנת לתפיסה. חוויית האדם היא במציאות הסובייקטיבית, אשר נוצרת ביחסי הגומלין שבין תפיסת החושים למשקעי הזיכרון והידע האישי הנצבר או המורש. כשהמוח סופח רשמים, מוטבעים בהם מבלי דעת זיכרונות, שיפוטים, טעמים ובחירות שעוצבו בידי הניסיון האישי והזיכרון הקולקטיבי. אם כך הם הדברים, אם המציאות הנתפסת בתודעה שונה בהכרח מאדם לאדם, אז מהו המכנה המשותף בין האמן למתבונן, המאפשר תקשורת שהיא מעבר לממד הסטראוטיפי הפשוט, תקשורת שחוצה את השדות העמומים של החוויה הסובייקטיבית? יפה אמרת. אין חוויית הצפייה זהה בין שני אנשים. אותו אובייקט — ויהיה זה עץ, ענן, טקסט או יצירת אמנות — ייתפס באופן שונה ויעורר ריגושים שונים באנשים שונים. וזה הדבר הנפלא: ההתבוננות עצמה היא יצירה. כל מתבונן מגלה ויוצר, וגם האמן, המתבונן ביצירתו בזמנים שונים, יוצר ומגלה בה פנים חדשות. יצירת אמנות היא מרחב אנרגטי שמזמין את ליבו של הצופה ליצור בו את חוויותיו. אפשרות התקשורת עם יצירת האמנות אינה תובעת מכנה תקשורתי משותף, אלא פתיחות, יכולת להתבונן במבט רענן, מעין התרוקנות מיסטית שאומרת: הנח בצד, לזמן מסוים וללא מאמץ, את כובד מטעני התרבות, את המלל המוחי, את הניתוח האנליטי, את ההשוואות, השיפוטים והפרשנויות, ותן למשהו חדש לעלות ולהתרחש בשדה האנרגטי הזה. באומרנו זאת, עלינו לזכור גם את היוצא־מן־הכלל, את המופלא והבלתי ניתן להסבר, את זה המרוקן במחי יד את האדם מעצמו וממיר את תודעתו להתפעמות גדולה, כפי שקורה לעיתים, כשנקרה לפנינו יופי גדול, במלכות הטבע או ביצירת האדם, וגורם לליבנו להחסיר פעימה ולתודעתנו להתרחב. מה הקשר, אם יש קשר, בין האמנות לשדה המיסטי? השאלה למה אתה קורא ׳השדה המיסטי׳? — אם כוונתך לתחום העמום שאינו נתפס בשכל ושמתוכו נולדת בדרך קסם זו שעשויה להפוך ליצירת אמנות, אזי הקשר ברור. בראשית היה התוהו, והתוהו הוא הרחם שהיצירה נולדת ממנו. אם אתה מכוון לקשר הרליגיוזי בין הסופי לאינסוף, אזי האמן והמיסטיקן יוצאים ממקומות שונים ונפגשים לעיתים רחוקות. הם פועלים מנקודות התייחסות הפוכות כמעט. מילת הקסם של האמן היא ׳לעשות׳, ושל המיסטיקן — ׳להיות׳. היו וישנם אמנים, שהתחום הלא־נתחם הזה שבה את דמיונם והוא חלק מחווייתם הקיומית. האדם מחפש את הנעלה, הנצחי והקדוש בדרכים שונות, והאמנות היא אחת מהן. עבור המיסטיקן, ׳להיות׳ זו דרך חיים, שבה הוא מבקש לאבד את המרכז, את האישי ולהיטמע בהוויה, ואילו האמן רואה בעצמו את המרכז, ומבטא ביצירתו את נפרדותו המיוחדת. זה כוחו, וזו חולשתו. ייתכן שגם המיסטיקה וגם האמנות מבקשות בסופו של דבר, כל אחת בדרכה, לגעת בנשגב ולהתחבר לקדוש? האמנות בזרמיה המרכזיים כבר מזמן לא שם, התרבות המערבית כבר מזמן לא שם. ואשר ל׳קדוש׳, קרישנה מורטי מעיר את תשומת ליבנו באומרו: "כל שיצר האדם, יצרה
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=