42 של חיפוש מתמיד אחר זה שטרם נודע, טרם קובע לצורה וטרם היה לדפוס מנטאלי. הרגל מקנה ביטחון מדומה, והוא המכשול והסכר שחוסם את מגעו של האמן עם נהר החיות האינסופית. הדבר נכון לכל אדם, קל וחומר לאמן היוצר. מה הקשר בין הצלחה ופרסום ובין איכות היצירה? אין קשר בין הצלחה של אמן זה או אחר בזמן זה ואחר ובין קיומן של איכויות עומק ביצירתו. יוצר אמיתי, המבקש את הקשר האותנטי לפנימיותו, חייב שלא להיסחף בגלי הדוקטרינה התרבותית ולקבל על עצמו את דין הבדידות. ישנן יצירות אמנות בנאליות שזוכות לתהודה תקשורתית גדולה ונסחרות בממון רב, ואחרות, טובות מהן לאין שיעור, שקולן בעת ההיא ידום. התרבות יוצרת את גיבוריה בדמותה, וכאשר היא סוגדת לשטחי, לאופנתי ולסנסציוני, היא מאבדת את מגעה עם שכבות העומק הצפונות בה מעצם היותה מחוברת אל התרבות האנושית בממדה הרחב. ממה לדעתך על האמן לחשוש יותר מכול? מכך שיאבדו לו כושר היצירה או תשוקת היצירה, כל אחד מהם לחוד או שניהם גם יחד. כל תהליך ביקום מורכב מלידה, צמיחה, שגשוג וקמילה; גם התהליכים היצירתיים־ רוחניים הם כאלה. עץ התאנה נובט, גדל, נותן את פריו, משיל את עליו בחורף ונותר בעירומו ובתשוקותיו לאביב. שנה אחר שנה מתחוללת בו מחזוריות הלידה והמוות עד למותו הסופי. גם תהליך היצירה נידון למחזורי מוות ולידה, אלא שהם אקראיים, הופעתם ואורכם משתנים תדיר והם אינם קבועים. אי אפשר להזמין אותם או לאחוז בהם או לקוות שיתמידו... כמו התאנה, ההרים והכוכבים, הכול כלה בזמן, ולא פעם מתים ביוצר תשוקתו או כושר יצירתו או שניהם כאחד, שנים לפני מותו הפיזי. מתנה ניתנה לו ועתה נלקחה, אך אל לו להתאבל, אל לו להתעלם ואל לו לנסות ולהחיות את המת בהחייאה מלאכותית. ״השבעתי אתכם בנות ירושלים [...] אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ״, אומר המשורר התנ"כי, ואולי שוב לא "תחפץ". האמן לעולם אינו יודע אם מות היצירה סופי או מחזורי, דבר לא מובטח לו ודבר אינו ודאי. כל יצירה שהוא יוצר היא אולי האחרונה שיצר בחייו. כל יצירה מכילה בתוכה את מפת ההרס של עצמה. כל שנוצר בזמן יכלה בזמן, בין שהוא יצירת האדם או יצירת הטבע, בין שהוא חומרי או תודעתי. איננו יודעים מה קובע את אריכות ימיו של רעיון מסוים ולעולם לא נדע, בכוחנו רק לשער השערות. נראה, כי חוק העמידות הוא אחד לחומר ולרוח, כלומר שאורך חייו של כל אחד מהם תלוי באיכות מבנהו הפנימי ובנסיבותיו הסביבתיות. החומר הפיזי מדיד, ואילו את החומר הרוחני מודדת התחושה האינטואיטיבית. השאלה מדוע רעיון מסוים מתנחל בלבבות ואחר לא, למה יצירת אמנות אחת כובשת טריטוריה תרבותית ואחרת משאירה סימן ונעלמת, קיבלה תשובות שונות לאורך ההיסטוריה. תפיסות־ עולם מדעיות קמות ונופלות ביחס ישיר לשכלול הכלים המדעיים ויכולת שיפוטו של הניסיון האמפירי, אך התשובות על תקפותן ותוחלת חייהן של האידיאות (האמנותיות, הדתיות, הלאומיות והחברתיות) נשארות פתוחות. כשקם זרם חדש באמנות, חסידיו מאמינים שהוא ׳בשורת הדור׳, ואולם לא עובר זמן רב והזרם נשטף בזרם, ובשורה חדשה עולה תחתיו, מותירה סימן ונשכחת. יצירה יכולה להיות בעלת משמעות
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=