31 לאורך השנים עבדתי בשיתוף פעולה עם אדריכלים: בשילוב עבודתי בעבודתם או בעבודה יצירתית משותפת איתם. לפני שנים, במאמר "על מצבה של האמנות הפלסטית כיום: שיחות האמן עם ציפור הנפש״, כתבתי: ״שיתוף הפעולה בין האדריכל לאמן אינו הכרח, כי אם אתגר. במקום הגישה ההיסטורית של שילוב האמנות בארכיטקטורה, האתגר הוא יצירת שותפות אמת ביניהם. אין זו משימה קלה, זהו דו־שיח יצירתי הדורש בנוסף לאיכות מקצועית, את התכונות האישיות המאפשרות את צמיחתו: פתיחות, יכולת עבודה בצוות, הסתגלות לצורות חשיבה חדשות, ומעל לכול — הרצון לחוות הרפתקה יצירתית משותפת מתוך אמונה שעצם טבעו של התהליך יביא להתהוות דבר־מה חדש ובר משמעות, שלא יכול היה להיווצר אחרת״. דוגמאות ליצירה משותפת כזאת הן: גן הזיכרון לנופלים באשדוד שנוצר בשיתוף עם האדריכלים ); המרכז הים־תיכוני לאמנויות 247-246 ׳ , עמ 1976( צבי דקל, יוסף סגל ואורי מילר ); ועיצובה מחדש של 109-108 ׳ , עמ 1985( בתאול־סור־מר עם האדריכל אריה רחמימוב .)133-132 ׳ , עמ 2015( מבואת הכניסה להר הרצל עם האדריכל פטר קינן בצורת דיאלוג, 1991 אותן שיחות עם ציפור הנפש הועלו על הכתב בשנת ובהן שאלות ששאלתי את עצמי על מהותה של האמנות. השאלות עוסקות בזיהויה של איכות אמיתית, במהותה של איכות רוחנית, בהבדל שבין אמנות שהיא תוצר של תרבות לאמנות הנובעת מאיכות רוחנית, בחינוך לאמנות, בקשר שבין אמנות, פילוסופיה, מדע ודת, בסגנון אישי, ביחס שבין אישיות האמן ליצירתו, במיתוס הפרטי, באפשרויות התפתחות התבונה ועוד. קטעים מהן מופיעים גם בספר זה תחת אותה כותרת ״על מצבה של האמנות הפלסטית כיום: שיחות האמן עם ציפור הנפש״. הקמתי על טיילת יולנדה ואלברט כץ שמעל המכתש במצפה רמון 1992 בשנת ). פסל סביבתי שמשתלב במרקם הטופוגרפי של 221-218 ׳ את הפסל ״שכבות״ (עמ הטיילת ומקיים דו־שיח עם הנוף הרחוק. כשאני מבקש להאיר לעצמי את מקורות ההשפעה המובלעים בעבודתי ולהבין את טבעם, אני מזהה בבהירות חמישה מקורות: תבונת הכפיים של בעלי־מלאכה ושליטתם בתהליך ובחומר; תרבויות העולם העתיק, ובעיקר תרבויות אשור ומצרים; ההנדסה והאדריכלות המודרנית; הגישה המינימליסטית באמנות; ובאופן פרדוקסלי כמעט, העוצמה החושנית והמורכבות האסתטית שחוויתי במסעותיי בהודו. מקור השפעה אחרון זה בא לידי ביטוי ב״אואזיס״ — גן של חצרות ומגדלים, צמחייה ומפלי מים, שעיצבתי כפסל סביבתי רחב־ממדים בפארק הדסה שבמבואה הצפונית לבאר . אם בראשית דרכי היתה התייחסותי לפיסול 1995 שבע ושבנייתו הושלמה בשנת שכלתנית בעיקרה, הרי שעם השנים ובעיקר אחרי ביקורי הראשון בהודו, היא הלכה ונעשתה רגשית יותר, עד שאני מעדיף לכנות את עבודותיי המאוחרות ״מבנים רגשיים״ במקום פסלים. יזמתי ואצרתי 1995־ שאלת היצירה, הזמן והמוות מלווה אותי שנים רבות. ב בבית האמנים בירושלים תערוכה בשם ״אמן מתכנן לעצמו מצבת זיכרון״, שמשתתפיה התבקשו לעצב את מצבת הזיכרון של עצמם. במבוא לקטלוג התערוכה כתבתי: ״הצורך להשאיר בעולם הזה סימן בר משמעות הוא אחד הדחפים המניעים את יצירתם של בני־האדם. הצורך להמשיך ולהתקיים בזכות דבר־מה ערכי שאדם משאיר אחריו, ולו בחווייתם ובזיכרונם של אחרים, מאפיין את המרד שלו בארעיות חייו, באי יכולתו לשלוט בגורלו, בכלייתו הסופית״. מכלול עבודתי הוא מצבת הזיכרון שלי.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=