149 בתגובה לראש האבן המונומנטלי 2003־ את פסלו ״נמרוט״ יצר ישראל הדני ב ״ראש אפולו״, שראה בנמרוט דאי שבתורכיה. גם כאן, המקור הכבד והאטום הומר בראש עץ סגור־פתוח שחרכי רוחב משולבים בו עם פתח קודקודי, המגלה את פנים הראש כמערה מסתורית ואפלולית. צורתה הקונית של מצנפת הראש מנמרוט עובדה בידיו למין מבנה תלת־רובדי דמוי סטופה בודהיסטית הודית, בעוד הפסל היווני הקדום אפוף רוח פרעונית. ) נושא אותנו לעיר היוונית העתיקה אפסוס 155-154 ׳ גם הפסל ״אפסוס״ (עמ שעל חוף אנטוליה. אפשר שהוא מעין גרסה פרטית לפסל הנעדר של האלה ארטמיס (דיאנה), שמקדשה שוכן בעיר זו (ונחשב אחד משבעת פלאי תבל). הדני בורא מדמיונו את טורסו העץ, כמין פרגמנט של פסל אלה שמאחד את אגן־הירכיים עם שיפולי הבטן-גב, ובה־בעת מציע ספק־מכל ספק־היכל רב חלונות. כך הוא משלב בפסלו כמה וכמה רמות תרבותיות בצד עידוני היצר, אתר פולחן ומרחב של פונקציות חברתיות שימושיות. פה הוסרו הגבולות בין אמנות לאומנות, בין יצירה לשמה ובין עבודת מלאכה, כי ישראל הדני הוא השילוב המופתי של השניים. מבני הפיסול שלו מזמנים לנו חוויה עדינה של פירוק אלימות לטובת רוגע עליון. מה שראשיתו עין מלטפת המחליקה על קימורי נוף, נוף ובינוי אורגניים, הוא בשיאו התנשאות אל יופי מטפיזי המוגש בשגב דתי. פסליו של הדני מפקיעים אותנו משאון חיינו על משבריהם וכאבם, וממועקות האגו על תשוקותיו ומאווייו, כדי לזכות אותנו בחוויה אסתטית של אושר עליון. כדבריו של ארתור שופנהאואר (שמיזג בהגותו את תורתם של אפלטון וקאנט עם הבודהיזם) בנושא החוויה האסתטית: "סיבה חיצונית כלשהי או מצב פנימי כלשהו מפקיעים אותנו לפתע פתאום מתוך הזרימה האינסופית של הרצון, משחררים את הידע מעבדותו לרצון, ואז תשומת הלב אינה מכוונת עוד למניעי הרצון, כי אם מבינה את הדברים כחופשיים מתלותם ברצון, ולפיכך משוחררים מאינטרס פרטי, ללא סובייקטיביות, אובייקטיביים עד תום. ההכרה מתמסרת כולה לדברים ברמת האידיאה, ולא עוד ברמת המוטיבציות. ואז, באחת, אנו חשים בשלווה שלה ייחלנו מאז ומעולם, זו שחמקה מאתנו תמיד על נתיב תשוקותינו, והינה היא באה אלינו מרצונה ומתאחדת עימנו [...] זהו המצב ההכרחי להכרת האידיאה בבחינת הסתכלות (קונטמפלציה) טהורה, כהכרה הצוללת כולה בתפיסה, מאבדת עצמה באובייקט, שוכחת כל אינדיווידואליות [...] זהו המצב שבאמצעותו הדבר הפרטיקולרי הנתפס מרומם לאידיאה של כלליות, והאינדיווידואל התופס והמכיר מרומם לדרגת סובייקטיביות טהורה שבהכרה נטולת רצון. והשניים גם יחד — הדבר והאדם — מופקעים מזרם הזמן ומכל שאר 11 היחסים". 11. Arthur Schopenhauer, ”The World as Will and Idea”, in: A. Hofstadter and R. Kuhns (eds.), Philosophies of Art and Beauty, The Modern Library, New York, 1964, p. 457.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=