144 הם את הנשגב. את עקרון הריק מייחס אוטו בעיקר לאמנות המזרח, כגון זו שבקברי קיסרים בסין ובציורי נוף סיניים. נראה שלשלושת האטריבוטים הללו של הנומינוזי שומה עלינו להוסיף אחד, אדיסון 5 , ג'וזף אדיסון, נכנהו "הגדול". 18־ ובלשונו של הפילוסוף האנגלי בן המאה ה התכוון לגודלם של מושאי טבע — מדבריות, רכסים, צוקים ואוקיינוסים — אך אפשר להחיל את "הגדול" שלו (שביקש לאבחן את הנשגב) גם על מוצרי התרבות, כגון המונומנטליות של פסלי ישראל הדני, גם אלה בעלי הפורמט האינטימי. כל אחד ואחד מהמבנים הפיסוליים שלו צומח בדמיונו לכלל ישות עצומת ממדים, מן קולוסוס או היכל השולט במרחבי מדבר והרים. שורש הנומינוזי נעוץ בהפרדתו מהחולין ובגידורו של מרחב רליגיוזי בחלל זהו גידורו של 6 או בזמן, שבו הטוטליות משוגבת בין קטבים של טומאה ושל קודש. מרחב משחק חגיגי ורציני שמסכת חוקיו הקפדנית מבטיחה שישתמר כאוטונומיה, ובמילותיו של ויליאם ג'יימס: "כל 7 שבה שורדת "יראה כבוד של קדושה במשחק". פרישות, 8 עמדה שאנו מכנים דתית, מן ההכרה שיהיה בה משהו חגיגי, רציני ועדין". טהרה ושלווה פנימית מלוות את מהלך הגידור ואת בנייתו של מרחב האחרות. רק בהיבדלות המסתגרת מפני הפרוזאי יתקיימו ארבעת הרכיבים של הרגשת הקדושה, לפי ג'יימס: א. ההיטמעות בהוויה גדולה מזו של האגו והעולם, בצד ההכרה במציאותו של כוח אידיאלי. ב. ההודאה בידידות שבין הכוח האידיאלי לבינינו והכניעה לו מרצון. ג. התרוממות הרוח שבהשתחררות מהאני ומהעולם. ד. ההתרחקות מהלא והתקרבות 9 אל ההן של רגשות אהבה והרמוניה. זוהי האוטופיה שבמהות החלל הקדוש ובתיחומו כמקום שכולו טוב, אמת ויופי. ) הרחיב 1957( הקדוש והטמאבפרק ששמו "מקדש, בזיליקה, קתדרלה", בספרו הנודע מירצ'ה אליאדה על כוחו של המקדש כקידושו של העולם במלואו: "ירושלים של מעלה נבראה בידי אלוהים ביחד עם בריאת גן עדן [...] העיר ירושלים לא היתה אלא שחזור של הדגם הטרנסצנדנטלי [...] מצד אחד, הכנסייה נתפסה כחיקוי לירושלים של מעלה עוד מאז ימי אבות הכנסייה. מצד שני, הכנסייה גם משעתקת את גן עדן או את העולם 10 השמימי [...] המזבח הוא גן עדן ששכן במזרח". כלום אין כל פסליו של ישראל הדני בבחינת חללים אוטופיים הנוטעים קודש בלב ההוויה של החולין וממזגים את האסתטי, המוסרי והטרנסצנדנטלי? הנה כי כן, כל מבני הפיסול הללו גם יחד בוראים מרחב אוטונומי, מובדל וסגור בתוך עצמו, שכן הרמוניה אסתטית מרבית היא גם הרמוניה רוחנית עם המעל ומעבר. פרישות, טהרה ושלווה הופכות כאן לערכים אסתטיים שמבטיחים את רוממות הרוח ואת המיסטריום טרמנדום של הנומינוזי. ניקיון העבודות הללו, הגימור המושלם שלהן, הם טהרה; המונומנטליות של העבודות המיתמרות ונפתחות למרומים כפרח וכתפילה היא טרנסצנדנציה; האקזוטיקה שלהן נוטלת אותנו למקום וזמן אחרים; ומעל לכול, שלושת רכיבי הנומינוזיות של אוטו (בתוספת הרכיב הרביעי של אדיסון) מגדירים היטב את פסליו של הדני: השלווה האופפת אותם, הריק שהם עוטפים, האור האפלולי שהם אוצרים והשגב שבגודלם הענק־קטן. ושוב, בל נטעה: אין אלה מודלים של בנייה ארכיטקטונית, כי אם פסלים שלמים שפילסו דרכם בין המונומנטלי ובין המיניאטורי, ולפיכך הם אינם מסמנים מבנה אחר, כי אם מזמינים להתבוננות המשלבת מבט וקונטמפלציה, שלא לומר מדיטציה. Joseph Addison, ”On the Pleasures of the Imagination”, .5 in (eds. Ch. Harrison, P. Wood & J. Gaiger) Art in Theory 1645-1815, Blackwell, Malden, Mass., 2000, p. 384. .14 ' , עמ 1995 , , מגנס, ירושלים על הקדושה. יוסף דן, 6 ,1966 , , מוסד ביאליק, ירושלים האדם המשחק. יוהאן הויזנגה, 7 .53-52 ' עמ , מוסד ביאליק, ירושלים, החוויה הדתית לסוגיה. ויליאם ג'יימס, 8 .29 ' , עמ 1959 .197-178 ' . שם, עמ 9 Mircea Eliade, The Sacred and the Profane, Harcourt, .10 Brace and World, New York, 1959, pp. 58-61.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=