14 הם מעין שיא ושילוב של ניסיונות ומסעות 2003-1998 פסלי העץ מהשנים ). קשה להגדיר את צורותיהם המיסטיות, האל־זמניות, שהן 187-138 ' קודמים (עמ תוצאה של תהליכים טכניים ארוכים בביצוע מושלם. האם אלה פסלים? מוצרי עיצוב? פרטים אדריכליים? האם הם מודלים או יצירות גמורות, פרטים או יצירות שלמות? )? האם יש להתבונן בהם בנפרד או objet d’art יצירות פונקציונליות או חפצי אמנות ( בהקשר? ומאיזה צד ואיך צריך להתבונן בהם? בכולם יש מעין נוכחות דתית ורמזים לתרבויות עתיקות: אשור, בבל, מצרים, הודו. אבל שוב — קשה לסווג אותם. בכולם משולבות קלות ונעימות מצד אחד ומשיכה אל המטפיזי מצד אחר, כאילו הם מתווכים בין הארצי לשמימי, בין הכאן לקוסמוס, בין הקיומי ובין הנצחי. ההשוואה ל״נמרוד״ של יצחק דנציגר מתבקשת, אבל ההבדלים גדולים. ל״נמרוד״ יש נוכחות ארצית יותר, וההיבט המיתי שבו הוא של אל ציד מסוים. לדמות האל יש תפקיד מיוחד. ואילו לפסלים של הדני יש אופי כללי יותר, אוניוורסלי. ל״נמרוד״ יש כוח ניטשיאני מוחשי, הכוח האינהרנטי של סופרמן, ואילו בפסלים של הדני יש מעין אנרגיה על־טבעית וקלה, שזורמת ומתפזרת בחלל. משותף להם השילוב של צורות מודרניות ועתיקות, המבליטות את העולם המיתולוגי והמיסטי. העבודות של הדני אניגמטיות משל דנציגר, כי הן מציגות ניגודים חריפים בין הקשר הישיר שבינן לבין הצופה ובין החללים הנסתרים בתוכן, בין המופשט לבין הפיגורטיבי, בין החללים הפתוחים לסגורים, בין הקשר החזק לאדמה ובין הפתיחה לשמיים ולאינסוף, בין העידן הארכאולוגי ובין הזמן הנוכחי, בין המוכר לזר, בין הארצי לאלוהי, בין האינטימי למונומנטלי ובין העכשווי לנצחי. נדיר למצוא בעולם האמנות המודרני אמן ששואף להיות כמעט אלמוני. הדני מזכיר לנו את אומני העולם העתיק, שלא חתמו על יצירותיהם ושאישיותם ומצבי־ רוחם אינם משתקפים בעבודתם. הם השאירו לנו יצירות מופת, אך לא סגנונות אישיים. אפשר להסביר זאת חלקית בתפיסתו של הדני את האופן שבו יש להתבונן ביצירת אמנות: "מעין חוויה דתית ישירה ומיידית, על ידי כל אדם ואדם ולא רק על ידי יודעי־ דבר". לפי תפיסה זו, כל אדם נולד עם חושים אסתטיים ורגישות להרמוניה וליופי. תהליכים תרבותיים "מקלקלים" את הראייה הטהורה הזו ומפרידים בין האנשים. "נכון", אומר הדני, "אני יכול להשתמש רק בשפות הוויזואליות שעליהן גדלתי ושאותן אני מכיר, ובכל זאת אני מחפש דרכים להתחבר ולהתקשר אל הכללי והאוניוורסלי". האם החתירה של הדני לכללי ולאוניוורסלי מאפשרת לו לתת ביטוי למקומי, לישראלי ואולי לירושלמי? "בחרתי לגור בירושלים", הוא אומר. "הסתובבתי בעולם וראיתי הרבה, אבל טבעי לי לגור כאן, בתוך העיר הספוגה קדושה, נבואה ודת". אכן טבעי למצוא את ישראל הדני עובד, חולם, מתבונן, לומד, חושב ויוצר בין כל כוהני הדת, שגם הם מחפשים את התשובה האלוהית לקיום. ההבדל הוא, שישראל הדני עושה זאת באמצעות החומר והאמנות. פסלי העץ תובעים מאיתנו התבוננות ממושכת ומעוררים התפעלות ושאלות כאחד. צורותיהם יוצאות־דופן והם מושלמים מבחינה טכנית. מעין יצורים המושכים אותנו בכוח מאגי. הם פועלים עלינו במישור חושני ואינטלקטואלי, ואנו רוצים לראות עוד, לחדור לתוכם ולהיכנס לעולמות רחוקים, בלתי נודעים, נעלים וחידתיים. (אשת האמן ובנו), עם בריג'יט ויוני (פרט) באר , מבנה מבטון חשוף ומים שהוקם במפגש 1983 '83 תל–חי Well (detail) with Brigitte and Jonathan (artist’s wife and son), 1983, bare concrete structure erected in Tel Hai ← , אבן, בטון, חרס מזוגג, 1995 ,) (פרטאואזיס עץ, טרקוטה וברזל, פאתי באר שבע )225-222 ׳ (עמ Oasis (detail), 1995, stone, concrete, glazed pottery, wood, terracotta and iron, Beer Sheva suburbs (pp.222-225)
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=