אדריכל דן ישראלביץ. צלם ניר סליקמן

דן ישראלביץ נמשך כבר בצעירותו למבנים ברחובות שהקיפו את בית ילדותו בצפון תל-אביב. הוא מספר “הייתי ילד פרא, ילד רחוב. אני זוכר שהסתובבתי ברחובותיה של תל-אביב, רואה את האורות בבתי השכנים דולקים וחושב כילד קטן ‘הלוואי וזה היה הבית שלי’. נשאבתי למראה המבנים הציבוריים שעמדו בשכונה, בהם ‘בית ההסתדרות’ שתוכנן בידי דב כרמי, ‘בית לשכת המס’, בעל חלונות הרפפות הסמוך, שתוכנן בידי מרדכי בן חורין ו’גן יעקב’ שבהיכל התרבות, שתוכנן בידי יעקב רכטר ואברהם קרוון. הם, כמו גם נוספים, היו כמו הזמנות כניסה לעולמות אחרים, בכל אחד מהם היה איזה קסם לא מוסבר.
כיום, כאדריכל, אני אוהב להיכנס לבית ‘דרך הארובה’: החזית לא מגלה טפח ממה שמתחולל בפנים מעבר לגדר הכניסה, אבל אחרי שעוברים את הסף מקבלים את בריכת ההשתקפות הפנימית, שמתבררת להיות בריכת שחייה. בית שבנוי בצורת ר’ ונראה כחסר או לא גמור, בית שנראה כצלחת מעופפת או בית שהסלון בו ממוקם מעל בריכת השתקפות, לצדייה יש עצים פרועים שחודרים את התקרה.
אני מתחבר לדברים שאינם ברורים או מקוטלגים, מסתקרן מאלמנטים שאינם נמסרים בקלות. כך, כמתכנן, אני יוצר מסתורין ומגרה את סקרנות הצופה. הבית שאני מבקש ליצור הוא מרחב שמאפשר ללב להיפתח ולנפש להירגע, מקום שיש בו ריבוי שכבות ומפלסים, עירוב של אורבני וטבעי, עיר וכפר, מודע ולא מודע. בית מושג ולא מושג בעת ובעונה אחת”.

הילה ישראלביץ

דרכה של הילה ישראלביץ לאדריכלות החלה בהשראת בני משפחתה: “סבי הגדול היה אומן ועל שמו קיים מכון אומנות ‘בית שנידרמן’ ומאז שאני זוכרת את עצמי אני מציירת, מפסלת ומשרטטת. למדתי ציור אצל ציירים, מגמות אומנות ושירות צבאי כשרטטת מטוסים בחיל האוויר, תוך כדי התאהבתי בעולם שמשלב אמנות ואומנות – יכולת אמנותית שנסמכת על ביצוע טכני מדויק.
אלבום הילדות מלא בתמונות שלי עם אבי הטייס, שבנה מטוס מוסטנג ממלחמת העולם השנייה, בשדה התעופה בהרצליה, תוך שהוא מסביר לי מה בדיוק עושים ולמה. הימים והשעות הללו תרמו במידה רבה ליכולות הטכניות ולירידה לפרטים שאני מקפידה ליישם כיום כמתכננת. אני נהנית ממציאת פתרונות לאתגרים שעולים בבניין”.

בתים בתכנון דן והילה ישראלביץ. צלם עודד סמדר

מהן הדרישות של הלקוחות בפרויקטי יוקרה ?
אנחנו מגדירים את הפרויקטים שלנו כפרויקטי high end – בתים עם נוכחות ארכיטקטונית ואמירה אדריכלית חזקה, שמושתתת על הרצון ליצור, להעניק ולהעביר תחושות למשתמש, הרי למעשה ‘הכל בראש’. לכן, בדומה לציור אבסטרקטי שמעביר תחושות, כך האדריכלות שלנו נועדה להעביר ולגרום לתחושות אצל המשתמש. בתים לא חייבים או אמורים להיראות ‘בתים’ – הם אמורים לספק בטחון, הגנה ותחושות חיוביות ואת כל אלה אפשר ליצור בדרכים סוריאליסטיות ויצירתיות.
זאת בקשה שעולה מצד הלקוחות אך זו בעיקר דרישה שלנו מעצמנו – ליצור יש מאין, לעבוד עם פרטי גמרי מדויקים, לתכנן ארכיטקטורה עם ערך מוסף אמנותי אמיתי ולדאוג לחיבור מיטבי בין השטח למבנה עצמו. הרציונל הוא לספק עבורם חללים שאינם נגמרים, מיזוג אמיתי והוליסטי בין החוץ לפנים, שמייצר חווית מגורים שונה ויוצאת מגדר הרגיל.
לשיטתנו אנחנו לא מתכננים בתים אלא סביבות מגורים, שואפים לייצר תפיסת מגורים גבוהה שגורמות לשאר רוח ולהתעלות הנפש והמחשבה”.

מה דעתכם על האדריכלות בישראל, כיצד היא שינתה את פניה?
“יש נטייה לחשוב שהדשא של השכן ירוק יותר, אבל בפועל האדריכלות הישראלית לא שונה או נופלת מזאת שבחו”ל. כמו בכל מקום, גם כאן יש את אלה שנכונים להשקיע יותר ואת אלה שפחות ולא רק באספקט הכלכלי. האדריכלות הפרטית בישראל במגמת נסיקה והיא משפיעה גם על הבניה הרוויה, לפחות בגוש דן. אנחנו רואים השקעה בפיתוח השטח ובחזיתות המבנים, באוריינטציה שמאוד מזכירה את הבניה הפרטית ואלה דברים שלא ראינו בעבר ועדיין, יש מה לשפר וודאי באספקט הבתים משותפים. הפרופורציות השתנו, הלובאים גדלו ויש דגש על יוקרה ופאר, אבל אסור שה-show off יבוא על חשבון איכות החיים. לובי בגובה 16 מטרים לא יכול להחליף או לבוא על חשבון גינה לשימוש המבוגרים והילדים. לא מן הנמנע שדרושה בפרויקטים הללו ‘רפורמה תכנונית’ שתסייע להגדיר היררכיה מדויקת יותר של הפרוגרמה וחשוב מכל, של הצרכים.
בתוך כך, הן בבניה הציבורית, הן בפרטית והן בבניה הרוויה שמים דגש גדול על הנראות ועדיין, יש הרבה מאוד פערים ברמה הגיאוגרפית שמשפיעים על ההיבט התכנוני – בעוד המעגל הקרוב מטופח, במעגל הרחוק סובלים יותר. קשה להתעלם מהדיסוננס המטורף בין הבניה במטרופולין תל-אביב לבין זאת שמחוצה לו. בתל-אביב רבתי יש שימת דגש על חזיתות מושקעות וטיפול בפרטים ובפריפריה לצערנו כמעט ואין- המגמה היא לתכנן ולצופף כמה שיותר דירות ואנחנו עדים להרבה פרויקטים שאינם מתייחסים לרווחת הדיירים. התוצאה היא מעין סלאמס מודרני נטול פרטיות; הפתחים קטנים, ההעמדה על המגרש לא נכונה, הצללת המרפסות לוקה בחסר ונראה שגם אם מאוד מתאמצים קשה שלא לשמוע את מה שמתרחש בדירה בבניין ממול”.

עד כמה אתם הטבעתם חותם באדריכלות בארץ?
“אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל אנחנו סבורים שמעבר להשפעה שלנו על בתים וכפועל יוצא על האנשים שגרים בהם, הצלחנו גם להשפיע על אדריכלים עמיתים, שעקבו ועוקבים אחר העשייה שלנו לאורך השנים. אנחנו רואים את זה בעיקר השימוש באלמנטים שפיתחנו כבר לפני שנים, כמו הסבכות והצללות הייחודיות, יישומים מאוד ספציפיים של פטיואים ופרטי בניין מורכבים. אנחנו שמחים וגאים להיות פורצי דרך ומקור להשראה, לא קופאים על השמרים וממשיכים לחדש ולפתח תמות ורעיונות בכל רגע נתון”.

ישראלביץ אדריכלים. צלם אסף פינצ’וק

איפה אתם רואים עצמכם בעוד עשור? לאן תתפתח האדריכלות?
“ככל שמזג האוויר יוסיף להתחמם ו/או האקלים בישראל יהפוך לטרופי יותר, אנחנו נמשיך לפתח ולחזק אלמנטים מרחפים, פרגולות ענק וסבכות למיון האור. אלה דברים שאנחנו משלבים בעבודות שלנו באופן אינטואיטיבי כבר שנים אבל המציאות חזקה מהכל. הצללות, קירות ופטיואים הם דרך פנטסטית מבחינתנו למזג את הבניין באופן טבעי”.

מה לגבי המצב הנוכחי?
“זאת ועוד, בהתיייחס למצב הנוכחי אין ספק שנחווה גל עלייה משמעותי של יהודים, בעיקר אורתודוקסיים, בערים כמו ירושלים, ותל אביב וגם כאן האדריכלות תיקח בחשבון את הצרכים שלהם, לצד התרבויות מהן הם הגיעו. בנוסף, לאחר חודשיים של קפאון, אנו עדים להתעוררות ניכרת בקרב קהל היעד של המשרד. אנשים נחושים לבנות, להתחדש ולהתרענן. כבר מבינים מכל הכיוונים ומכל הבחינות שביתנו הוא מבצרנו. כמו בקורונה, גם עכשיו, האחיזה בבית מקבלת משמעויות חדשות.
בתוך כך אנחנו נחושים להמשיך לפתח פרויקטים ייחודיים, לחקור, לגלות ולפרוץ דרך תוך שמירה על ערך האדם- לתכנן עבורו מבנה פרקטי ושימושי שיישאר דינמי ומסקרן כל העת”.