הארמון בו התגורר לואי ה -14 בורסאי, בשנת 1691, היה עצום, מפנק ומפואר. עם זאת, אף אחד לא יכול לקרוא לו “בית”. ההתנהלות בארמון הייתה ציבורית, עולם של נימוסים קיצוניים ופרוטוקולים. האם היה בו חדר אחד שבו אפשר באמת להירגע? לא.
הרעיון של חדר המגורים התפתח כך במאה ה -18 כמה שנתפש כעולם “המודרני”. לואי ה-15, לעומתו, דאג שיהיו לו קבוצת חדרים פרטיים, מקבילים לכל אלה הפורמליים שבארמון ודאג לאיזון בין החיים פורמליים לאלה הפרטיים יחסית: חדרים רשמיים של המלך וחדרים שבהם בעלי הבית יכולים להירגע ולהיות עצמם.
חללי המגורים הפרטיים הפכו עולם של ספות ומשי, כותנה, צ’איסים ארוכים ושולחנות קטנים לתפירה, משחקי קלפים וארוחות קלות. זה לא היה כך, כמובן, בבתי העניים אשר, אם לא גרו בבקתות, היו בכל מקרה פונקציונליים במהותם. באה המהפכה התעשייתית והפכה את הרעיון של נוחות ביתית לנגיש יותר לכל סוגי האוכלוסייה ועודדה את הופעתו של הסלון. כאן, סוף סוף, היה אזור ביתי – הגנרל של החדרים, הלב של הבית – שלא משרת מטרה פונקציונלית ספציפית. סמל של מותרות.
במאה ה -20, העתיד של החדר הזה מעורפל, אך יותר ויותר הוא הפך לנושא חם, סמל לחדר המגורים של מחר. החל להתבסס הרעיון כי בחדרי המגורים יהיו מרוכזות טכנולוגיות חדשות – רדיו, טלוויזיה, סרטים ועיתונים, כפתורים בסגנון נאס”א ומתגים, יהפכו את חדרי המגורים לאזור מופעי בידור משפחתיים. חדר המגורים כלל רהיטי פופ ארט עתידני, כולל כורסת פלסטיק מתנפחת, ספה כתומה מודולרית ומסך טלוויזיה מהרצפה עד התקרה. בכל אופרות הסבון האמריקאיות שנצפו ברחבי העולם – הסלון היה בבירור לבו של הבית העכשווי . הבית היה בעצם חדר מגורים גדול ושובב.