עולם העיצוב, כמו ההיסטוריה האנושית, אינו מתקדם במסלול ליניארי ואחרי כל קפיצה קדימה, יש חזרה לאחור. כך למשל, אם העיצוב האיטלקי של שנות ה-50, ביטא נהנתנות בורגנית, שבאה כפיצוי על איטליה החבולה ממלחמת העולם השנייה, הרי שהאנטי-עיצוב האיטלקי של שנות ה-60, מרד בנוקשות הבורגנית עם צבעים תוססים, קווים לא גאומטריים והוליד תנועות אוונגרד כמו ממפיס. אפשר לראות בכל זה, שעולם העיצוב מגיב גם כמו בורסה כלכלית למצבי הרוח המשתנים של החברה. כמו הבורסות בעולם, הלך הרוח הנוכחי של "בורסת העיצוב" העולמית, מושפע מהמגיפה, שהדגישה את היותנו כפר גלובלי אחד, שותף לגורל. אפשר לסכם אותו בשתי מילים: רצון להירגע.
החיים של כולנו כאחד התהפכו, בין אם אלה חייהם של בעלי אמצעים בסביבת מגורים מעוצבת ואנינה ובין אם אצל קשיי יום באזורים דלים, כולנו חווינו את זעם הנגיף. אם נתבונן כעת במשתקף בעיתונות העיצוב המודפסת וזו שברשת, לרבות רשתות חברתיות ובלוגים לעיצוב המשפיעים על דעת הקהל, ניתן להבחין מהר כי צרכן העיצוב באשר הוא בעולם, אינו מחפש כיום ריגושים שיסעירו את חיי היומיום שלו, אלא דווקא עיצוב שמשדר פשטות, רוגע, יציבות, אפילו שגרה ובמילים פשוטות, הפוגה במתח הבלתי פוסק של נגיף השולט בסדר היום רב התהפוכות שלו.
עיצוב “פשוט”, הוא גם טבעי והתחושה המיסטית של עירוניות חולה, יוצרת העדפה לאובייקטים מעוצבים מחומרים טבעיים ותחושה של חזרה לטבע. עיצוב “פשוט” מתחבר גם לכמיהה לתחושת ביתיות מגוננת ויציבה, בוודאי בעידן שהבית הפך להיות המיקרוקוסמוס של כל עולמנו המצוי בסגר והכיל גם את המשרד שלנו וגם את מרחבי החוץ המותרים לטיול ולספורט.
“הקורונה הביאה דווקא לגידול בכמות האנשים ששיפצו או עיצבו מחדש את בתיהם”, קובעת מעצבת הפנים נהורה יוחאי, המתמחה בעיצוב מגורים “תרמו לכך סיבות רבות – אנשים שהו יותר בבית והחיים בו קיבלו דגש. העיסוק בעיצוב הבית בתקופה בה המורל נמוך, יש בו משהו מנחם ומעודד, עם תחושת פיצוי על הנאות רבות שנגזלו מאיתנו בגלל המגיפה. המכנה המשותף בין כל הלקוחות, גם אלה שיש להם אמצעים ובעבר נטו לעיצוב מפואר – היה ליצור סביבה פחות מוחצנת ויותר מרגיעה וביתית, עם פשטות שמתבטאת בחומרים טבעיים וצבעים חמים”.
לעיצוב “פשוט”, מסתבר, יש איכויות רבות החיוניות לחיינו כיום, הוא יכול להיות נוח ושימושי – ולא פחות חשוב, מהנה, מעודד ומעורר נפש, לא פחות מעיצוב שמתאמץ להסעיר את חושינו. אפשר לבחור בפריטי עיצוב שיש בהם פשטות עיצובית יחד עם חדוות חיים.
נבחר דוגמא דווקא מאחת המעצבות הכי נועזות ופרובוקטיביות בעולם כיום. Joana Vasconcelos, ילידת פריז החיה ועובדת בליסבון, בת 50, אמנית פורטוגזית הידועה בעבודותיה הענקיות. היא פרצה לתודעה כשבחרה להציג בביאנלה בוונציה 2005, את A Noiva (הכלה), נברשת בגובה 20 מטר עשויה מ-14,000 טמפונים.
בשנת 2012 היא כבר הציגה את עבודותיה בתערוכת האמנות העכשווית השנתית הגדולה בארמון ורסאי והייתה האישה הראשונה והאמנית העכשווית הצעירה ביותר שהציגה בוורסאי. בשנה שאחריה היא ייצגה את פורטוגל בתערוכת יחיד בביתן המדינה בביאנלה בוונציה והייתה האמנית הפורטוגלית היחידה שהציגה תערוכת יחיד רטרוספקטיבית “I’m Your Mirror” במוזיאון גוגנהיים בבילבאו בספרד.
אפילו אצל vasconcelos התוססת אנחנו יכולים למצוא עיצוב מרגיע. דווקא העיצוב שלה לספות BOMBOM (עבור Roch Bobois), הנראות כמו מקבץ אמבות עגלגלות, מבקש להצהיר על פשטות: הפרופורציות שלהן מתאימות לשימוש יומיומי (בניגוד לאובייקטים הענקיים המאפיינים אותה), הקווים שלהן פשוטים וברורים – סוג של אמבה עגלגלה ובמרכזה נעוצות כריות. הצורה והמבחר שלהן פונקציונליים ויודע להתאים עצמו למרחב מגורים משתנה. צורת הספות והצבעוניות הכה מוכרת של Vasconcelos, מספקות לצד הפשטות העיצובית שלהן, גם שובבות ושמחת חיים מעודדת. מצרך חיוני כיום.
למי שהצבעוניות מלאת החיים של הספה שעיצבה המעצבת הפורטוגלית, מערערת את עולמו או עולמה, מיועדת ספת papilo שעיצב המעצב האיטלקי הצעיר STEFANO SPESSOTTO. ספה המאורגנת בגריד עיצובי דומה – אובייקט שטוח, בעל קווים רכים, ברורים ולא מתחכמים, עם כרית הנעוצה מעליה, כשהצבעוניות של גרסה איטלקית זו, היא רכה ופסטלית, עד כדי כך, שרק הצורה הפיסולית מונעת ממנה להיתפס כשמרנית. גם כאן, זו ספה המורכבת מיחידות מודולריות, היודעות להתאים עצמן למרחב הביתי המבוקש, כמעט כמו רהיט בהזמנה אישית.
אחד המעצבים הכי תכליתיים ובעלי סגנון עיצובי בעל פשטות מזוקקת, הוא Alexandre Dubreuil האיטלקי. הוא עבד מספר שנים בסוכנויות עיצוב בעלות שם בינלאומי והקים סטודיו משלו לעיצוב בשנת 2012. הוא יודע לעצב גם אובייקטים מתועשים ומשוכפלים וגם יצירות במהדורה מוגבלת. כל עבודות העיצוב שלו בעלות גאומטריה ממושמעת ובעלות אמירה מאופקת, אך יחד עם זאת עוצרת נשימה בדיוק שבה, כמעט ברמת המוזקקות של הזן הבודהיסטי היפני. הוא מתמקד בפשטות של האינטראקציות בין בני אדם למרחבים או לאובייקטים. אצלו האובייקט מדבר מעצמו, השימוש בו אינטואיטיבי והוא ניחן בצורה ברורה המחפשת את החיוני.
אחד מהאובייקטים היפים ביותר שלו, אם לא היפה מכולם, הוא שולחן הסלון TRAME (עבור Roch Bobois). ההשפעה היפנית ניכרת במבנה שלו – הפשטה של הווילה הקיסרית Katsura Rikyū, שאפשר לזהות את צורתו של השולחן גם עם סגנון הדה-סטיל – אובייקט מונדריאני או גרסה של ריטבלד נטול צבעים. כך או כך, מדובר ברהיט בעל נפש אמנותית, רחב אופקים בהשפעות העיצוביות שבו, אך בה בעת אל זמני, פשוט ושימושי.
שילוב של פיסול אמנותי יחד עם פשטות פרקטית, אפשר למצוא גם בעבודותיו של המעצב איטלקי הצעיר Vincenzo Maiolino. עבודתו אולי הכי מפורסמת היא שולחן הקוקטייל OVNI (עבור Roch Bobois). זהו שולחן מתכתי, שצורתו הפשוטה מבליטה את החוויה שנוצרת מהמשטח שלו עם האפקט הקינטי, אשר גורם לחפצים המונחים על גביו להיראות כאילו הם מרחפים.
אצל דן יפת (Dan Yeffet), המעצב יליד ישראל החי ויוצר בפאריז, אפשר למצוא עבודות שהן מופת באלגנטיות ובניקיון שלהן.
שולחן אוכל, שעיצובו בעל הגאומטריה הפשוטה אך אמנותית, זיכה אותו בפרס העיצוב האירופאי, הוא aster שעיצב האדריכל והמעצב הצרפתי Reda Amalou. זהו שולחן המצליח ליצור חוויה אמנותית, עם שני חומרים פשוטים בלבד: עץ וזכוכית.
שילוב של שימושיות הנשענת על מכניקה המפעילה שולחן אוכל, אפשר למצוא גם אצל המעצב היפני Hatano Hyoshiaru, בשולחן האוכל axel בעיצובו (עבור Roch Bobois).