בשנת 1888, וינסנט ואן גוך, שיכור מאבסינת אך מפוכח מהחיים בפריס, מצא מקלט בארל, מתוך כוונה ליצור קומונה של אמנים. ‘L’Atelier du Sud’ כך קיווה, תהיה מעבדה להתנסות בצבעים ובאור ותציב מחדש את העיירה החלומית בפרובאנס, כמרכז אמנותי. המפעל הזה שלו נקטע בפתאומיות באותה שנה, לאחר סדרה של מריבות אלימות עם חברו פול גוגן – האמן היחיד שנאות להצטרף לקומונה – והאמן ההולנדי התמוטט נפשית, תוך שהוא קוטע חלק מאזנו ומכניס אותה להיסטוריה.
למרות כישלונו, האידיאלים שמאחורי אטלייה דו סוד הותירו חותם בל יימחה על ארלס, שכ -130 שנה אחריו, אולי מגשימה כעת את חזון מושבת האמנים שלה: L’Arlatan – בית מלון ומעון אמנים, אמור להפוך למוקד האינטליגנציה הבינלאומית ולמרכז אמנות עכשווית.

 

 

מבנה המלון מתוארך למאה החמישית והוא נבנה על חורבות בזיליקה רומאית עתיקה. למעשה, הוא מתהדר ברשימה מרשימה של מאפיינים היסטוריים שנוספו במהלך המאות, כולל חזית קלאסית על שלוש מפלסים שנבנו מחדש במאה ה -18 ותקרות עץ מצוירות מהמאה ה -15.
במאה החולפת הוא שימש למגורים פרטיים ובשנת 1988 חשפו הבעלים הקודמים את חורבות הבזיליקה הרומית, הפסלים ומזרקה עתיקה, שהיו טמונים במרתף ומהרקע ההיסטורי הזה נולד מלון מפואר: מיליארדרית שווייצרית, Maja Hoffmann (נכדתו של מייסד חברת התרופות מבזל Hoffmann-La Roche), רכשה את האחוזה בשנת 2014 והחליטה להפוך את הנכס ליעד של חובבי אמנות. מה שמזכיר שגם וינסנט ואן גוך התאהב באזור וחלם להקים כאן מושבת אמנים. הופמן, שבאוסף האמנות הגדול שלה היו יצירות של האמן Jorge Pardo, הזמינה את האמן יליד קובה, החי ועובד במקסיקו ונתנה לו קרט-בלנש מוחלט להפוך את הבניינים העייפים והדהויים שבאחוזה, ליצירת אמנות כוללת.

 

 

פרדו, ביקש לשמר את ההיסטוריה של המבנה, תוך מתן רוח יצירתית חדשה. פרדו עבד בצמוד עם המיליארדרית השוויצרית Maja Hoffmann, שפיקחה על השיפוץ בן שלוש השנים, עד שפתחה את מלון L’Arlatan באוקטובר 2018. עיצוב המלון הוא בעצם יצירת אמנות שלימה עבור פרדו, שפעל בגבולות תקנות שימור והגנת המורשת ועם זאת הצליח ליצור עיצוב חדשני ומלא חיים. כל רהיט במלון הוא יצירת אמנות חתומה על ידו, המיוצרת בסדנאות אמן, מהעץ הלאומי של קוסטה ריקה.
במשך שלוש שנים פרדו וצוות הסטודיו שלו (שהתרחב מ-13 אמנים ל-20 בפרויקט זה), עיצבו וייצרו כמעט כל פריט בודד במלון יוצא הדופן הזה. למשל, גרם מדרגות סלילי עצום עם בטון יצוק, המוביל את האורחים לחדרים שלהם מהמסעדה, מעבר לחומה הרומית מהמאה הרביעית שנשארה מהבסיליקה. באופן המרהיב ביותר הוא כולל יותר ממיליון אריחי קרמיקה בעבודת יד, המפוזרים על כל משטח הרצפה ואפילו במעלה קירות האמבטיה. אריחים גאומטריים יוצרים קליידוסקופ של צבעים, הם עוצבו והונחו באופן שיבטיח ששום שטח רצפה לא יהיה דומה למשנהו; הם משתרעים על שטח של כמעט 6,000 מ”ר ומהווים גם דרך להפגיש בין חללי המלון השונים. “זה כמו ציור המרמז על תגובת הפוסט-אימפרסיוניסטים לאור והנוף המקומיים”, אומר פרדו “יש הקבלה בין השימוש שלנו בצבע, לציורים המאוחרים של ואן גוך. הרבה מזה קשור לאיכות האור שקיימת כאן”.
גופי תאורה תלויים באשכולות, כמו נחילי מדוזות. כ-1,300 רהיטים בודדים, נוצרו בעבודת יד בסטודיו שלו, כולל שולחנות קפה, ראשי מיטות, כסאות נדנדה, ארונות אקסצנטריים וכיסאות. בחללים הציבוריים העיקריים, תרמה הופמן כמה פריטים מאוסף הרהיטים המרשים שלה מאמצע המאה.
כך, נקודות ציון כמו מרכז אמנות זה, לצד אצטדיון רומי עתיק ומבנה באדריכלות של פרנק גרי, יחד עם אירועי אמנות שנתיים, אולי מגשימים את חלומו של האמן ההולנדי קטוע האוזן.