פטרישיה אורקיולה וגיורא אוריין

הסטודיו שלה מעצב מוצרים לחברות איטלקיות ובינלאומיות ועובד על הארכיטקטורה של פרויקטים: מלונות, חנויות ברחבי העולם ל-Missoni, מגורים בלונדון ובתל אביב, מסעדה בנמל התעופה הבינלאומי של חמד בדוחא, קטאר, הם רק דוגמא.
“אצלנו בבית כל אחד אהב ארכיטקטורה ועיצוב פנים. חברה של אמי אמרה: ‘פטרישיה מעצבת המון, אבל מתי היא סוף סוף תהיה ארכיטקטית?’. בספרד ארכיטקטורה חשובה יותר מעיצוב”, היא מספרת.
היא החלה ללמוד ארכיטקטורה במדריד, עזבה לאיטליה בעקבות אהבה והשלימה לימודיה במילאנו, אצל הארכיטקט הנודע שהפך למעצב נודע – אקילה קסטיליוני, שהיה לגורו שלה ועודד אותה לעסוק בעיצוב במקום באדריכלות. “הוא נתן לי את הרעיון להיות יצירתית בדברים ביתיים ויומיומיים, כמו מנורה וסכין מטבח ומיקד אותי מאד. יש לי הערכה גדולה מאד לעבודות של קסטיליוני וג’ספר מוריסון. כשאני צריכה כיוון, או משהו שיחזיר אותי לצורה הבסיסית בחשיבה, אני חושבת על שני המעצבים האלה. הם כמו אבא ואח גדול בשבילי”. אחר כך עבדה כתף אל כתף עם המעצב המיתולוגי ויקו מג’יסטרטי, אחר כך התחברה כשותפה למשרד האדריכלים רנזיו ורמרינו, ניהלה את חברת העיצוב של פייארו ליסוני, ועיצבה עבור כל השמות הגדולים: Allesi, Flos, Boffi, Cappellini, Casina, Kartell,B&B,. עם Moroso היא עבדה מאז שנוסד הסטודיו שלה בשנת 2001. לפני שנים חמקה מחסותם של אגדות העיצוב והקימה סטודיו עצמאי משלה. “אני מנסה עדיין למצוא דרך לבטא עצמי בארכיטקטורה ואולי בעוד חמש שנים לא אעשה לא עיצוב ולא ארכיטקטורה, אלא מקרמה בטוסקנה”, היא מצטחקת “אני לא חייבת שום דבר לאף אחד”.

D+A: מדברים כיום על הקידמה בעולם העיצוב ומתכוונים בעיקר לטכנולוגיות מתקדמות ושפע החומרים החדשניים. עם זאת העולם מאויים כיום בגלים חשוכים של טרור ומנהיגים לא צפויים, שמאיימים בפצצות אטום. בזמן שאת מעצבת כסא, העולם עומד להתפוצץ. האם לדעתך העולם הולך קדימה או שהוא צועד אחורה?
אורקיולה: אני משתדלת לעשות את מה שאני מאמינה ויודעת לעשות הכי טוב. לקח לי הרבה זמן לדעת ולבנות עתיד למה שאני יודעת לעשות וסוף סוף, ב-15 השנים האחרונות, אני יכולה ליהנות מהצלחה. כשהייתי קטנה, הייתי טובה במתמטיקה, אבל היתה לי נפש של ארטיזן. הייתי ילדה בין שני אחים ועם אמא שהייתה הדמות החזקה והדוחפת במשפחה. לולא הדחיפה והאמביציה שלה, אולי הייתי כיום עוסקת בנגינה בגיטרה. רציתי לעזוב את אובידאו, עיר ילדותי שסגרה עלי ועזבתי למדריד, אבל גם היא הרגישה קטנה עלי ועזבתי לאיטליה שקסמה לי באנרגיה שלה. הגעתי למילאנו והדברים פשוט התגלגלו בצורה מוצלחת.

D+A: האם עיצוב הוא שפה בינלאומית? האם הטעם של אנשים אינו תלוי מקום, תרבות, חינוך? את הרי מעצבת אובייקטים שמישהו ביפן או במקסיקו או בתל-אביב ישים את זה אצלו בדירה שלו. את צריכה לשרת את האזרח הבינלאומי, מכנה משותף של טעם בעיצוב.
אורקיולה: יש משהו משותף בהתבוננות על החיים בכל העולם. אנחנו פתוחים לכל מיני אפשרויות וחושבים בצורה פלורליסטית, ולכן אין משהו טוב או רע. אוטופיה זה משהו שלא קיים, אבל מניע אותנו תמיד קדימה. אוטופיה היא נו-לנד, לא קיימת, אבל מכריחה אותנו לנוע קדימה. אנחנו פתוחים למרחב תרבותי רחב. אני עצמי נמצאת כל הזמן בתנועה בין מדינות שונות, גם כחלק מהחיים הפרטיים שלי. חזרתי עכשיו מיפן, יש להם מכוניות שנראות כמו קופסאות קטנות וזה פנטסטי, ממש סוריאליסטי, הצורה שלהן היא ההפך מצורה אווירודינמית. עבורם זה אלגנטי, אנחנו חיים במקביל לתרבות שלהם, לא כל דבר שהם מעצבים אנחנו נאהב. התרבות של המנגה מאד חזקה בעיצוב שלהם.

עבודת העיצוב נעשית כל הזמן מורכבת יותר ויותר. כל דבר מתקשר להיבטים רבים נוספים שצריך לקחת גם אותם בחשבון. למשל, היחס בין המוצר לאיכות הסביבה, שנלקח כיום כמרכיב בסיסי בתהליך העיצוב.
למעצב יש שני צדדים – האחד, ניתוח הרגלי החיים שלנו, איך אנחנו מתנהגים, הצד השני, מכריח אותך לקפוץ מהגג ולתת הצעה רגשית לניתוח האנליטי, לתת תשובות לבעיות שעלו ולכן העיצוב מאד רחב, כי הוא חוצה תחומים רבים. יש הרבה דרכים לתת תשובות. כל אחד מאתנו נוהג לשבת אחרת. אני מאד אוהבת לקרוא ספרים ומעריצה את ז’ורז’ פרק, בשבילי הוא המלך, הוא כתב ספר על הדברים הקטנים בחיים (“החיים הוראות שימוש”, ספרו של הסופר היהודי-צרפתי, לוקח את קוראיו אל מסע מתחת לפני הרגיל, אל מה שנעלם מן העין מרוב שימוש ומרוב קירבה. ג.א.). ראיתי תמונה של פרק, שרוע על ספה קטנה, עם שיער מדובלל. זו תמונה שאני אוהבת מאד. הנה מישהו שנהנה דווקא להשתרע ולא לשבת על מושב. אנחנו צריכים למצוא עכשיו קשר בין הדברים שיצרנו לבין האנושות. אנחנו עדיין צעירים ואנחנו יכולים לעשות עוד מהפכה. חלק מהמרד שלנו יכול להיות  גם בבית, אנחנו יכולים להתנהג שם אחרת ממה שצפוי, כמו פרק.
אני עובדת כעת עם יצרנית הרכב ב מ וו, אנחנו מפתחים מכונית קונצפט. כולם מנסים לפתח כיום מכוניות אוטונומיות, שינהגו בעצמן, אבל ברגע שלא ננהג במכוניות תהיה לנו בעיה. אצל טייס המטוס הוא מכונה חושבת, במכונית אתה רוצה להיות יותר מעורב בנהיגה. יש אנשים שאוהבים לנהוג, עבורם זה החופש.

הרהיטים שלה מפארים כל מקום נחשב, מוצגים על ידי חברות העלית של העיצוב בעולם – הארכיטקטית והמעצבת אורקיולה פרצה לסצנת העיצוב, כשהיא בשנות ה-40 שלה, כ”הוריקן” והפכה כמעט בן לילה לנכס הלוהט של העיצוב האיטלקי כיום. “אני הוריקן?” מיתממת אורקיולה, “פשוט מתבדחים על האופי הבסקי הישיר שלי. אני קצת פייטרית, מנסה לגרום לאנשים לעשות את מה שאני רוצה וגם אם הם לא מסכימים אני משכנעת אותם. לא פתחתי סטודיו משלי עד שהייתי בת 40 ואז בזמן קצר מאד של שלוש שנים עשיתי המון עבודה, פרצתי לשוק בסערה, אני באמצע של הוריקן ורק נראית רגועה”.

בתוך מחסן, בליבה של מילאנו, מיקמה אורקיולה את הסטודיו שלה. היא ומשפחתה מתגוררות מעל.

אישה תוססת ואנרגטית, בהירת שיער, מלאת גוף, עם עיניים שובבות. היא חמה אך מנומסת, רצינית אך משעשעת, מפגינה בטחון עצמי אך אמפתית. מדברת במשפטים קצרים אותם היא מסיימת ב-ecco ו- capito (בסדר באיטלקית ומבין בספרדית): “כמו כל הנשים, אני אוהבת ללבוש בגדי טניס של אדידס ובערב לנעול נעלי עקב. אני בתנועה כל הזמן ואוהבת להיות מעורבת בכמה דברים. הבעיה הגדולה שלי היא איך לכבות עצמי בלילה”.

הסטודיו מכיל שתי קבוצות עובדים. אחת שוקדת על עיצוב מוצרים לחברות איטלקיות, כמובן, והשנייה לבינלאומיות.

אורקיולה נולדה באובידאו הגשומה שבצפון ספרד ואת אופייה המרדני אך שמרני היא מסבירה בהיותה חצי ספרדייה וחצי אוסטרית: גם שפת העיצוב שלה משקפת במידה רבה את השילוב הפרדוקסלי של קונפורמיות מאוסטריה השמרנית ואינדיבידואליות מספרד האנרכיסטית. “ספרדים הרבה פחות סטייליסטים בעיצוב מהאיטלקים, אבל הרבה יותר כיפיים”, היא מסבירה וטוענת “המוצא שלי באמת קריטי”, למרות שהיא כבר עשרים ושתיים שנה חייה ועובדת באיטליה ורק מבלה עם משפחתה בחגים באובידאו, או משתזפת באיביזה שבספרד. “אנו אנשים קשוחים. הנשים הבסקיות נוראיות, הן דעתניות ונחושות”, אומרת אורקיולה, שגדלה במשפחה בורגנית עם נשים חזקות אך חובבות יצירה ותרבות חומרית לצורותיה. היא ואחיה שיחקו בחדרי ילדים שעוצבו בטפטים ובדי ריפוד משל מלך הלייף-סטייל האנגלי דיויד היקס (www.dh1970.com). “אבי היה מהנדס שתמיד אמר שהיה רוצה להיות ארכיטקט. אצלנו בבית כל אחד אהב ארכיטקטורה ועיצוב פנים. חברה של אמי אמרה: ‘פטרישיה מעצבת המון, אבל מתי היא סוף סוף תהיה ארכיטקטית?’. בספרד ארכיטקטורה חשובה יותר מעיצוב”, היא מספרת.

היא החלה ללמוד ארכיטקטורה במדריד, עזבה לאיטליה בעקבות אהבה והשלימה לימודיה במילאנו, אצל הארכיטקט הנודע שהפך למעצב נודע – אקילה קסטיליוני, שהיה לגורו שלה ועודד אותה לעסוק בעיצוב במקום באדריכלות. “הוא נתן לי את הרעיון להיות יצירתית בדברים ביתיים ויומיומיים, כמו מנורה וסכין מטבח ומיקד אותי מאד. יש לי הערכה גדולה מאד לעבודות של קסטיליוני וג’ספר מוריסון. כשאני צריכה כיוון, או משהו שיחזיר אותי לצורה הבסיסית בחשיבה, אני חושבת על שני המעצבים האלה. הם כמו אבא ואח גדול בשבילי”. אחר כך עבדה כתף אל כתף עם המעצב המיתולוגי ויקו מג’יסטרטי, אחר כך התחברה כשותפה למשרד האדריכלים רנזיו ורמרינו, ניהלה את חברת העיצוב של פייארו ליסוני, ועיצבה עבור כל השמות הגדולים: Allesi, Flos, Boffi, Cappellini, Casina, Kartell,B&B, Moroso www.moroso.it. לפני שנים חמקה מחסותם של אגדות העיצוב והקימה סטודיו עצמאי משלה. “אני מנסה עדיין למצוא דרך לבטא עצמי בארכיטקטורה ואולי בעוד חמש שנים לא אעשה לא עיצוב ולא ארכיטקטורה, אלא מקרמה בטוסקנה”, היא מצטחקת “אני לא חייבת שום דבר לאף אחד”.

אורקיולה היא מהנשים הבודדות שהצליחו להגיע לצמרת בענף העיצוב הנשלט בידי גברים והיא מדביקה במהירות את הלה יונגוריוס ההולנדית (www.jongeriuslab.com), הנחשבת כמעצבת-אישה המובילה והבולטת בעולם. זה לא מפתיע לכן, שיונגוריוס ואורקיולה נבחרו לעצב את המיצב היוקרתי “הבית האידיאלי של העתיד” ב-Cologne Furniture Fair 2005, משימה המוטלת מדי שנה על מעצבים הנחזים להיות כוכבי העתיד הלוהטים (לפניהן עשו זאת האחים קמפנה והאחים בורולק). השתיים עיצבו בית בו הרהיטים מתאימים עצמם להתנהלות הדיירים, במקום שאלה יתאימו את התנהגותם למיקום הרהיטים: המושבים, המיטה, החפצים לשימוש יומיומי – כולם היו קשורים לכבלים וגלגלות ומרחפים באוויר וכך הדיירים יכלו להזיזם ממקום אחד לאחר.
הרהיטים שלה לא מגניבים, לא סקסיים, לא מתפשרים על שום אופנה שלטת ולא צועקים “רהיט של מעצב”. הם פשוט מושלמים ומשתלטים בצורה חסרת בושה על הבית. לדבריה היא תופסת כל אובייקט לא כפריט בודד ומנותק אלא כחלק מנוף ביתי, למרות שהיא לא מעוניינת ביצירת לוק המזוהה איתה.

עבודותיה מעידות על הבנה עמוקה של תהליך הייצור “כאישה עמדתי בפני הרבה מאד דעות קדומות כשהגעתי לתעשייה. כל האובייקטים שלי בסיסיים. עיצוב חייב להיות ניתן לייצור תעשייתי ואתה חייב להיות מודע לתהליך הייצור. מעצב משתמש ביצירתיות שלו כדי ליצור דיאלוג עם התעשייה וזה מה שאני אוהבת באמת. החברות יודעות איך להשתמש בטכנולוגיה כדי להגיע למה שאנחנו מבקשים, מתחיל דיאלוג איתם ותפקידנו כמעצבים הוא להזיז את הגבולות”. הזכוכית אצלה למשל מעומעמת, כבקבוק ישן או עדשות. “אני אוהבת צעיפים, משטחים שאפשר לראות דרכם, אבל לא זכוכית. אני לא אוהבת שולחנות זכוכית, כי אתה תמיד מסתכל על מה שנעשה מעבר לשולחן”.

עבור האיטלקים התופסים את המעצבות כמעוצבות ומעודנות, עצבה משפחה של רהיטים שמנים. “הפרויקט הראשון שלי ל-B&B נקרא שמן-שמן (Fat-Fat), שהיה בשבילי סוג של פרובוקציה. בפעם הראשונה עבדתי עם כה הרבה מנהלים גברים. ברור שהם רצו חלק מהעיצוב הנשי-חטוב שלי, ואני רציתי לתת להם אלגנטיות שמנה” היא צובטת בבשר מעל ירכיה כדי להמחיש את דבריה, “כמו הקילוגרמים שלי, אתה מבין?”. בקולקציה יש מיטה שמנה-שמנה, עם תבנית נפוחה שלתוכה מונח מזרון ועליו כרים. “לעצב מיטה זה הפרויקט הגרוע ביותר למעצב. מיטה זה פשוט מזרון, מה מעצב יכול לעשות עם זה? כלום”, היא מתלוננת. לצד השמנים, עיצבה גם עצלנים – את סדרת הכיסאות Lazy (עם אנטוניו צ’יטריו), בעלי מושב קליל וצבעוני ומשענת ארוכה המצטטת מהכיסאות הקלאסיים העתיקים. “הצורה המשגעת היחידה של כסא, זה עם משענת גבוהה. זה תמיד היה חשוב, אצילי ואיכותי, אבל זה לא נחשב מתאים כיום. אז היעד היה לעשותו עכשווי”, היא מסבירה. מאוחר יותר היא הוסיפה לקולקציה כסאות עם משענת נמוכה ושרפרף בשתי מידות. גם השולחנות השמנים מורכבים מבסיס מרובע פשוט ממתכת, הנושא אמירה עיצובית בצורת משטח עגול ואוריינטלי, המזכירים את מגשי המתכת המוזהבת בהם מגישים קפה בשווקי המזרח. לצידם פופים גדולים ועגולים, שבראשם משטח קערה שטוחה.

העיצובים שלה גם מודרניים וגם שימושיים, שני מונחים שלא תמיד הולכים יחד. “בשבילי זה קריטי. כוונתי הראשונה היא לתקשר עם אחרים, אמנם בשפה שלי, אבל כל עבודה שלי מערבת התנהגות בני אדם וחייבים שיהיה קל לחיות איתה. אם מוצר שלי מאד טרנדי, עכשווי וקומוניקטיבי אבל לא שימושי אני אהיה אידיוטית”. טוב, צריך לשים גם לב שהוא ימכר… “מעולם לא חשבתי על שיווק כשעיצבתי, אני עושה מה שאני מאמינה ומלהיב אותי. לפני שש שנים עיצבתי למורוסו כסא, הם אמרו עליו שהוא נחמד אבל לא מסחרי. כיום זה הבסט סלר של החברה. בעיצוב לפעמים צריך מרחק זמן”.

מוזיאון המומה בניו יורק רכש לאוסף שלו שניים מעיצוביה. האם מיטשטש אצלה הגבול בין אמנות לעיצוב? “הם ביקשו במפורש כסא מייצור תעשייתי ולא יחידני. אם אתה רק רוצה לבטא עצמך ואת החזון שלך, אז אתה חייב לעשות אמנות ולא עיצוב. כסא במומה זה דבר מאד נחמד שקורה לך, אך להכניס מוצר למוזיאון זה לא היעד הגדול שלי, אלא לעצב חפצים שאנשים ישתמשו בהם”. “הדברים שאורקיולה מעצבת נראים חדשים לגמרי”, אומרת פאולה אנטונלי (Pola Antonelli), אוצרת הארכיטקטורה והעיצוב במוזיאון המומה,”כורסאות היו ויהיו מסביבנו לנצח. אבל שלה חושניים, מלאי המצאה, מרוממים, כל מה שאתה רוצה למצוא בעיצוב – כולל מחיר בר השגה והמון נשמה”.