בסרט “Wild at Heart”, אומר sailor (ניקולאס קייג’) על מעיל עור הנחש שהוא לובש:
“This is a snakeskin jacket! And for me it’s a symbol of my individuality, and my belief… in personal freedom”
כאשר אני הייתי בגילו, חייתי אז בלוס אנג’לס וכמוהו, החזקתי בסמלים. אחד מהם, לאורך אותן שנים, הייתה ה-Mustang הכחולה שלי. כמו מגפי הבוקרים הטקסניות שנעלתי, או אורח החיים שניהלתי.
מכונית כזו, שלא כמו המכוניות “הרגילות”, היא חלק מהזהות האישית של הנהג, מאין כרטיס הביקור האישיותי שלו. אם תתבקשו לתאר מישהו, וודאי תתארו כל מיני מרכיבי אופי (“נחמד”) או מאפיינים חזותיים (“חתיך”) אצלו, אבל לא תציינו באיזה רכב הוא נוהג. אלא אם כן הוא למשל נוהג בפרארי (“הייתה לו פרארי, אבל הוא מכר אותה והפך לנזיר. כתבו על זה ספר”).
זה שמוסטנג מסוגלת להיות סמל לאינדיבידואליות, די מסקרן, בהתחשב בעובדה שהיא אחת מ-25 המכוניות הנמכרות ביותר בהיסטוריה בעולם. כי היא הרי אמנם לא בדיוק “המכונית לכל אחד”, אבל מעבר למודל ה-T, כנראה שהנרי פורד הצליח יותר מאותה פעם אחת.

יש מותגי רכב שיש להם עצמם אישיות, כזו שעומדת בזכות עצמה. שלא כמו לקסוס או אינפיניטי, שזוכרים שהן טויוטה וניסאן, הרי שכמעט ולא מקשרים בכלל את Mustang וגם לא את Corvette האמריקאיות, לפורד או לשברולט. לשני מותגי הרכב האלה יש ישות עצמאית, שניהם מסמלים את הנהג שלהם ושניהם מסמלים אפילו את אמריקה, כמו שפרארי מסמלת את איטליה ומרצדס את גרמניה.
המיתוג של מכוניות, הוא באמת עניין של גיאוגרפיה. בארץ לעומת ארה”ב, העדפתי מכוניות אנגליות או גרמניות. התדמית של האמריקאיות השריריות הללו, כאן בארץ, הייתה בעיני ערסית. אבל לא רק תדמיתית, העיצוב וההתנהגות של המכוניות האירופאיות, היו בעיני מעודנים ואיכותיים יותר מה-American Beauty המוטורי. בערך כמו שקומדיה בריטית, תהיה הרבה יותר מתוחכמת מההומור הצפוי והבוטה בקומדיה אמריקאית, או סרט אהבה אירופאי, יהיה הרבה יותר אנושי ואינטליגנטי רגשית (גם אם קוראים לו סתם “גבר ואשה”), מאשר סרט אהבה אמריקאי, פלקטי ודביק (“הם התחילו צ’ילבות, אבל גילו בסוף שהם נפשות תאומות”).

אבל הנה בכל זאת מילה טובה לאמריקאים ועם כל הלב, על ה-Corvette החדשה שלהם:
העיצוב שלה הוא גרסה אמריקאית של פרארי. שרירי, אבל שובה לב ומרגש. העצוב החיצוני והפנימי, מחסיר פעימה. החומרים אמנם לא מעודנים, כמו ברכב אירופאי, אבל איכותיים ושום רשרוש לא ישמע, בעת נסיעה על מהמורות, גם במכונית בת 5 שנים – ובידוד הרעשים שלה, לא פחות ממושלם.
הנדסת האנוש אצלה, כמו ברוב המכוניות עתירות המתגים והפירוטכניקה, בעייתית. כפתור הווליום, למשל, ממוקם על מסך הטאצ’ וכשמסובבים את הכפתור להגביר את המוסיקה (מערכת משובחת לעילא של Bose), נוגעים במסך ומגיעים לתחנות לא צפויות.

אבל, כשהמנוע במכונית הוא בנפח 6.2 סמ”ק, 8V עם 490 כ”ס (2.9 דקות מ-0 ל-100, נתוני יצרן), חשוב יותר לדבר על הביצועים שלה:
היכולות הדינמיות שלה מצוינות – היא קלה, הודות למרכב האלומיניום שלה, עם אחיזת כביש מופלאה – מדויקת וניתנת לשליטה מוחלטת, מה שהופך את חוויית הנהיגה, לשובבה ומאד מהנה, אצל נהגים ערניים.
עם זאת, למרות שהמנוע אטמוספרי, יש בו השהיית תגובה תמוהה וגם בקיק דאון, לא נדבקתי לכסא (כמו שאני עף אחורה ביגואר 5.0 האטמוספרי שלי). כנראה מעבר מהילוך ראשון לשני, ארוך מדי. גם החלפת ההילוכים האוטומטית לא חלקה והמכונית טסה כמו מטוס נוסעים בתוך כיסי אוויר.
פורשה 911 היא לא, בסוף זוהי מכונית אמריקאית, הרבה לטוב אבל גם לרע – אין refinement אירופאי.
גם נוחות הנסיעה בינונית, בעיקר בתוך העיר ואילו בנסיעה מחוצה לה, הנסיעה נעימה בהרבה. כללית, יותר מכונית ספורט מאשר GT. עם זאת, המכונית יושבת גבוה, יחסית למכוניות ספורט, שבהן שכל נהג ספורטאג’ מביט עליך מלמעלה ויש לה גם פיצ’ר נהדר – היא יודעת להכין את המיתלים שלה, לקראת החלקה על במפים (פסי האטה).
השוס הגדול אצלה, לטעמי, הוא המחיר. בכדי לקבל מכונית ספורט אמיתית, ברמה כזו, עם מנוע כזה, אתה צריך לשלם מעל מיליון ₪ ואילו כאן, מקבלים את כל הטוב הזה, באזור ה-800 אלף ₪, שזה בעיני, מחיר מציאה למכונית כזו. זאת למרות שחסרים בה פיצ’רים בסיסיים ברכבי הסיגמנט שלה, כמו מערכת בטיחות אקטיבית, בלימת חירום, שמירה על סטייה מנתיב וכיוצא בזה.