באמצעות שילוב בין בטון חשוף לבניית עץ ולמשרביות, מבטא House K פנים שונים בהתייחסות אל המרחב

החזית הצפונית מפנה אל הרחוב מופע אטום אך עם זאת בלתי מנוכר.

בשכונת וילות במרכז הארץ תכנן האדריכל אורי הלוי בית יוצא דופן: במבט ראשון אין מזהים בו בית מגורים וקשה אף להבחין למה משמש המבנה. ראשית, הבית בולט בקנה המידה שלו: קובית בטון בגובה כ-9 מטרים ללא פתחים נראים לעין. החזית הצפונית הפונה לרחוב וכמוה גם החזיתות הצדדיות נדמות אטומות לחלוטין ובכל זאת אינן מנוכרות לסביבתן. המבנה כולו מחופה במערכת אחידה של פנלים טרומיים מבטון חשוף, בהן משולבות סבכות הצללה מעץ איפאה. מידות הפנלים שומרות על חוקיות קבועה על פי מודול בן מטר לגובה ושני מטר לרוחב, בעוד סבכות העץ יוצרות חלוקות משנה ההולכות ומפרקות את המודול. שילוב החומרים וחלוקת הסדר לפרטי פרטים מוסיפים חום ומקלים על המערכת הנוקשה.

החזית הדרומית פתוחה אל החצר והנוף הפתוח. מערכת החיפוי המודולרית העשויה בטון חשוף ועץ איפאה.

מקור הבטון החשוף, כבחירה אדריכלית ועיצובית, נובעת מהסגנון הברוטליסטי האופייני לאדריכלות המודרניזם המאוחר באירופה ובאמריקה. סגנון ששאף ליצור אדריכלות כנה, החושפת את האמת החומרית של המבנה ללא חיפויים 

הכניסה לבית ממוקמת בפינתו הצפון מזרחית, בה הוחסר מקצוע מהמסה המושלמת של הקובייה. מעל מפתן הכניסה תלויה כגגון קובייה נוספת, לבנה ומבריקה ודומה שמוקמה שם כדי להזכיר את מהותו הפורמלית של המבנה בטרם נכנסים אליו. עם הכניסה למבנה מתחרים שני כיוונים על המבט: הראשון אופקי, לעבר החזית האחורית הפעורה כלפי החצר והנוף הפתוח והשני מעלה, לעבר חלל מדרגות גבוה המוביל לאזורים הפרטיים בשאר מפלסי הבית. בתווך חלל רחב, הכולל את המטבח וחדר המגורים, המחופה גם הוא ברכיבי הבטון המסיביים. חלל המדרגות ממוקם מצידו הפנימי של הקיר הצפוני האטום ומורכב מסדרה של חדרים פתוחים, הניצבים במפלסי הביניים של המהלך המוביל אל חדרי השינה. כך, משמש מפלס הביניים בירידה למרתף כחלל עבודה בעוד המפלס שמעליו הינו אזור שהייה אינטימי למשפחה. שלחי המדרגות, העשויים גם הם בטון חשוף, תלויים בין קיר המעטפת לבין קיר פנימי בגוון אדמה, ומתירים מבט חטוף על המתרחש במפלסי הביניים. בשונה מקומת הקרקע, ניכר כי חדרי השינה שוחררו מהחוקיות הנוקשה של המודולוציה והיא מופיעה רק ברמז, אם בדוגמת הצל בחדרים ואם באריחי האמבט התלת מימדיים מבטון. הקירות האטומים בחזית הראשית ובחזיתות הצדדיות יוצרים גבול חד וברור עם החוץ. לעומת זאת, בחזית הדרומית הגבול טושטש החיץ בין פנים המבנה לבין החצר. החלל הציבורי נמשך החוצה והופך את הגינה להמשכו הישיר. בקצה הדרומי של החצר ניצב ביתן פתוח עשוי בטון ועץ, מעין “אח קטן” לקובייה, המהדהד גם הוא את שפתו של המבנה הראשי. הביתן מפנה חזיתות אטומות למזרח ולמערב וממסגר את נוף השדות הפתוחים שמדרום לחלקה כתמונה עבור דיירי הבית. ללא ספק, בתכנון מופיעות רבות מהמוסכמות בתכנון וילות בישראל, בהן ניתן למנות חלל ציבורי רציף הכולל את המטבח, פינת האכילה וחדר המגורים הייצוגי; שימוש במפלסי ביניים לצורך פונקציות סמי-ציבוריות כגון חדר משפחה או משרד; ומופע מופנם וסגור כלפי הרחוב לעומת פתיחות מרבית לעבר החצר האחורית הפרטית. ובכל זאת וחרף “הישראליות” המופגנת של חלוקת החלל, קשה במבט ראשון לשייך את השפה העיצובית של המבנה ואת שילוב החומרים בו להקשר מקומי. אך האומנם מדובר בשפה זרה?

החלל הציבורי גולש מעבר לחזית הדרומית הפתוחה ויוצר חלל אירוח חיצוני.

בקצה הדרומי של החצר ממוקם ביתן עשוי בטון ועץ, מעין “אח קטן” לקוביה.

מערכת החיפוי חודרת לחלל המגורים הציבורי ומגדירה בו את הקצב וקנה המידה.

חדר הרחצה צמוד לדופן האטומה ומואר מלמעלה.

המשרבייה האופיינית לבנייה מוסלמית וערבית, נועדה לספק צל ואוורור באקלים חם כמו גם לאפשר מבט מוצנע אל החוץ תוך שימור האופי המופנם של האדריכלות בחברה השמרנית 

מקור הבטון החשוף, כבחירה אדריכלית ועיצובית, נובעת מהסגנון הברוטליסטי האופייני לאדריכלות המודרניזם המאוחר באירופה ובאמריקה. סגנון ששאף ליצור אדריכלות כנה, החושפת את האמת החומרית של המבנה ללא חיפויים. הסגנון אומץ בידי אדריכלי “דור המדינה” שבנו בסגנון זה בישראל בשנות ה-50, ה-60 וה-70 מבני ציבור כה רבים, עד שהשימוש בבטון החשוף, לרוב בטקסטורה גסה וגאומטריה פלסטית, נהפך לסממן כמעט ודאי לבניה ציבורית. הבטון החשוף נתפש בידי המתכננים כמבטא אותנטי של התרבות הישראלית הצברית — ישיר, מחוספס ומתבסס על חומרי גלם מקומיים ועבודת כפיים. חרף שכיחותו בבניה הציבורית וחיבתם של האדריכלים אליו, סלד הטעם המקומי מאופיו הקר והקשוח של הבטון וכמעט שלא נעשה בו שימוש בבניה פרטית למגורים. החל מסוף שנות ה-70, התמעט השימוש בבטון החשוף ובמקביל אבד גם מרבית הידע הטכנולוגי לביצועו בקרב הקבלנים. במידה רבה, היעלמותו של הבטון החשוף מהאדריכלות הישראלית מקבילה לתהליך ההפרטה שחל בשנים אלה בשוק הבניין הישראלי והמעבר מבניה ממשלתית-ציבורית, בה קובעי הטעם הם האדריכלים, לבניית פרטית-עממית (וילות “בנה ביתך”). לאחר למעלה מ-20 שנה, שב בשנים האחרונות הבטון החשוף לרפטואר האדריכלי בגלגול חדש, הפעם בגרסא מוקפדת ונקייה, ודווקא בבנית היוקרה הפרטית למגורים. ברקע לכך, יש מעין הכרה מאוחרת בערכו הסמלי של החומר ואף התרפקות נוסטלגית על הסגנון הברוטליסטי. אולם לא פחות מכך, החזרה אל הבטון החשוף נובעת מהיותו מרכיב בארסנל העיצוב המינימליסטי — המבטא יוקרה באמצעות חללים סטריליים ורחבי ידיים בהם כמעט ולא מורגשת נוכחות הדיירים. יתרה מכך, העובדה שביצוע בטון אדריכלי באיכות גבוהה דורשת בעל מקצוע קפדן ומיומן מעלה את יוקרתו ומסבירה את המשיכה שלו.

בהתאם לצו השעה, ב-House K מופיע הבטון בדמות פנלים חלקים יצוקים מראש, שבעיצובם שולבו מגרעות עגולות — זכר לטביעת כפתורי הקשירה של התבניות בבטון היצוק באתר וציטוט של האדריכל היפני טדאו אנדו. כאשר הם משתתפים בעיצוב החזית הפנימית, מכתיבים הפנלים את המקצב בבית ומשפיעים על קנה המידה שלו. אותן מידות, ששימשו את האדריכל לפירוט החזית החיצונית ולפירוק המסה החריגה של הקובייה, מקבלות משמעות אחרת בקנה המידה של פנים הבית, כרקע לרהיטים ולחפצי נוי כמו גם ביחס לגופם של הדיירים. מערכת החוקים והמידות מוסיפה ומסדרת גם את מערך הישיבה, את הקמין ואף את ספריית עץ האלון, שבדומה לסבכות העץ הולכת ומפרקת את המקצב עוד ועוד עד לקנה המידה של הספרים המוצגים בה.
מעניין אם כך לראות, כיצד את הבטון החשוף, שהוא גלגול לברוטליזם המערבי, משלימות ב House K- סבכות העץ הרבועות כגלגול של אלמנט מזרחי מסורתי — המשרבייה. סבכה זו, האופיינית לבניה מוסלמית וערבית, נועדה לספק צל ואוורור באקלים חם כמו גם לאפשר מבט מוצנע אל החוץ תוך שימור האופי המופנם של האדריכלות בחברה השמרנית. בנוסף, מוסיפה הסבכה קישוט גאומטרי למבנים פשוטים בתרבות שאסרה קישוט פיגורטיבי.
למרות שמאז שנות ה-30 המוקדמות נמנעה כמעט לחלוטין האדריכלות הישראלית מבחירת מקורות השראה מתרבות המזרח התיכון, ניתן בכל זאת, למצוא דוגמאות “מודרניסטיות” לאלמנטים בעלי תפקיד דומה דוגמת סבכות מתועשות מבטון או חזיתות אווריריות המורכבות מלבני סיליקט (חומר שהיה אופייני גם הוא לסגנון הברוטליסטי). מאז אובדן ההגמוניה של הסגנון המודרניסטי, נדמה שהאדריכלות הישראלית פתוחה יותר להשפעות תרבותיות מגוונות וכך החלו בשנים האחרונות להופיע, גם בישובים יהודים ובבניה הפרטית למגורים, משרביות בעיבודים שונים. קשה לומר האם הבחירה באלמנט ערבי-איסלאמי זה מסמנת השלמה של הדיירים עם היותם חלק מהמרחב המזרח תיכוני או שמא מדובר באלמנט שגלגוליו רוקנו אותו כבר ממשמעויותיו התרבותיות והסמליות. כך או כך, השימוש במשרבייה עונה בצורה כמעט מושלמת לצרכים של הווילה הישראלית העכשווית — הן בהיבט האקלימי והן כמענה לדרישה המקובלת של הדיירים לבית מופנם ומסתגר כלפי המרחב הציבורי.

חזותו הייחודית של House K מצליחה אפוא לבטא טעם וקשר מקומי אף שהיא נסמכת על מקורות מנוגדים לכאורה. צירופם של רכיבי הבטון החשוף והמשרביות לכדי שפה אחודה וקוהרנטית מייצר מורכבות המתמודדת עם המסה הדומיננטית של המבנה, ועם הנוקשות של הגיאומטריה. השילוב בין האלמנטים מתעלה גם מעבר לאופי המנוגד והמשלים של החומרים, פותר את ההתנגשות הסמלית שנושאים רכיבי המערכת ויוצר שילוב בן זמננו בין מסורת הבניה הערבית לזו המודרניסטית.

תכנית

חתך

חזית צפונית

חזית דרומית

HOUSE K

תכנון: אורבך הלוי אדריכלים
אדריכל אחראי: אורי הלוי
צוות תכנון: סיסי זירי, אורלי טייכטל, יעלה טרוסמן, הדס קפלאווי

Between Concrete and Lattice

Auerbach HaLevy Architects

At first sight House K appears to be a large, inaccessible concrete cube. However, using original design language, it succeeds in expressing a local flavour and context. The wide, apparently opaque facades are defined by an orderly set of panels composed of exposed concrete and shade-producing wooden lattices. This system moderates the intensity of the façade and defines the scale in the house from the general to the particular. The juxtaposition of the system’s components, inspired by the modernistic brutalism (exposed concrete) and traditional Arab construction (“mashrabia” style lattices), creates a coherent language that can take on the dominant mass of the building and its harsh geometry. Thus, by integrating building traditions – Arab on the one hand and modernistic on the other – a stylish yet functional answer is provided to meet the residents’ needs as well as a solution to the symbolic clash of parts.

, Architect Yuval Icekson