דיסוציאציה
מרחבים של העדר
אוצרת: חנה רוטשילד
26 במרץ – 5 באפריל, גלריה פריסקופ, תל אביב
הכניסה חופשית
מרינה מוחין, שכבות של תודעה, טכניקה מעורבת. צילום- מרינה מוחין
התערוכה הקבוצתית, היא לא רק אוסף של עבודות אמנות – היא אורגניזם חי, משתנה ומתפתח. כמו נפש אחת המכילה בתוכה ריבוי קולות, זיכרונות ותחושות, כך גם המרחב שנוצר כאן משקף את החוויה הדיסוציאטיבית – סימפטום של פוסט-טראומה, שבו חווים ניתוק (פנימי, חיצוני, גופני או רגשי) אך מחפשים חיבור מחדש. תערוכה זו רלוונטית היום יותר מתמיד לציבור הישראלי שרבים ממנו חווים דיסוציאציה שמשבשת את חייהם.
הקהל בתערוכה מוזמן להיכנס למבוך של שקיפות והסתרה, קרבה וריחוק, ולחוות דרך אמנות חיה, פרפורמנס ושיחות עם מטפלים מומחים, את מה שלרוב נותר בלתי נראה.
דניאלה שריה, מרחבי שקיפות, פריים מתוך עבודת וידאו. צורפות וצילום – דניאלה שריה
תערוכה זו אינה רק אוסף של עבודות אמנות, אלה מרחב המשקף את החוויה הדיסוציאטיבית שבו חלק העצמי נפרדים זה מזה, חווים ניתוק אך מחפשים חיבור מחדש.
דיסוציאציה היא מנגנון הגנה של הנפש שנועד ברגעי מציאות מאיימת – היא יוצרת הפרדה כדי להגן מהכאב, מהפחד ומהסכנה. לאחר פרוץ מלחמת “חרבות ברזל”, רבים חווים דיסוציאציה כאינדיבידואלים וכקולקטיב. הדיסוציאציה נוכחת בקרב חיילים שחזרו משירות עם חוויות קשות, חטופים שנחשפו למציאות בלתי נתפסת, שורדי הטבח בנובה, נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, תאונות דרכים, מחלות קשות והזנחה בילדות או שהיה בסביבה אלימה – אך כאשר הסכנה חולפת, חומות ההגנה הללו אינן נעלמות, אלא נשארות וממשיכות ללוות אותנו, מונעות חיבור רגשי ומעוררות תחושת ריחוק, בדידות וניתוק מהעצמי ומהעולם. למרות שכיחותה, דיסוציאציה כמעט ואינה מדוברת בציבור, מה שמוביל להעצמת חוויית הניתוק והבדידות עבור רבים.
בתערוכה זו, מבקשים היוצרות.ים להעביר את תחושת הדיסוציאציה לקהל. החלל הופך למבוך – מחולק על ידי יריעות פוליאתילן שקופות וחצי שקופות, המדמות את חוויית ההפרדה שחווים אנשים במצב של דיסוציאציה. המבקר יוכל לנוע בין מחיצות חצי-אטומות, נעול בתוך נוף משתנה ומקוטע, בדיוק כפי שהאדם הדיסוציאטיבי חווה את עולמו – קרוב אך בלתי נגיש, מוכר אך זר.
עם זאת, התערוכה מייצגת את ספקטרום הדיסוציאציה ואת הרצון להתחבר מחדש. המשתתפים בתערוכה – אמנים מתחומי וידיאו, מחול, סאונד, ציור, פיסול וטקסטיל – משקפים את פיצול הזהות, ריבוי הקולות והמורכבות של התופעה הדיסוציאטיבית. הם עושים זאת דרך חללים של נראות והסתרה, צלילים שמתנגשים או נעלמים, גופים שנעים אך נותרים סטטיים, יצירות שמתפרקות ומתחברות מחדש. הקהל מוזמן לנוע בתוך המרחב הזה, לחוות את המחסומים הפיזיים והמנטליים, אך גם לגלות רגעי חיבור, הצצה אל התודעה המקוטעת, והתמודדות עם המתח בין קרבה להיעדר.
האובייקטים, הווידיאו, הפרפורמנס והמרחב כולו – אינם אלא הדים של תודעה מתפצלת, זיכרונות מקוטעים, זהויות הנעות בין שכבות של קרבה וריחוק. אך דווקא בתוך הפיצול נרקם ניסיון לחיבור, לנראות, להחזרת שליטה על העצמי שאבד.
“הנפש אינה נראית בבדיקות רפואיות, אך השפעותיה מורגשות בכל רובד של חיינו.” אומרת חנה רוטשילד, אוצרת התערוכה. “להבין דיסוציאציה פירושו להכיר את עצמנו ואת הסובבים אותנו ביתר חמלה, להפסיק לראות בניתוק סימן של חולשה, אלא תגובה של הישרדות – ולעיתים גם של חיפוש אחר דרך חזרה לעצמנו.”
כחלק מהתערוכה יערכו הופעות פרפורמנס, שיח עם מטפלים מומחים בתחום מהארץ והעולם ושיחי גלריה עם האוצרת והיוצרות.ים המשתתפים.
׳ללא כותרת׳, 2021, הדס טובל. צילום מתוך פרפורמנס קשירה עצמית בחבל. צילום – יערה ניראל
אירועים בתערוכה:
פתיחת תערוכה:
יום רביעי, 26 במרץ, בשעה 19:00
שיחי גלריה ופרפורמנס:
יום שבת, 29 במרץ בשעה 11:00 Ι יום רביעי, 2 באפריל בשעה 19:00 Ι יום שישי, 4 באפריל בשעה 11:00 Ι יום שבת, 5 באפריל בשעה 11:00
היוצרות.ים בתערוכה:
אופיר טל Ι אריאל שפיגל Ι ברונו ניאצ’וביץ’ Ι דניאלה שריה Ι דורון עובד Ι הדס טובל Ι יעל מילר Ι ליאור בן אריה Ι מרינה מוחין Ι נאווה וקסמן Ι נטע עמיר Ι ניר ג’ייקוב יונסי Ι עדי עוז-ארי Ι עוזי עמרני Ι רעות דפנא Ι שירן בנבניסטה Ι תיאה ים פרנק.
עיצוב התערוכה: יגאל שטיינר
שעות פתיחה: יום ראשון -חמישי: 10:00-15:00 ו 17:00 – 20:00 Ι ימים שישי – שבת: 11:00 – 15:00
אריאל שפיגל, מתוך עבודת הוידאו ‘רורשך’. צילום – אריאל שפיגל
דורון עובד, עץ, 2015, וידאו
נאוה מסס-וקסמן, חשיפה שבורה, 2014. צילום- פרפורמנס
רעות דפנא, צוללת, 2024, אבקת פחם על נייר. צלם אסף דפנא
