תערוכות של יוצרי טקסטיל בישראל

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מקדיש את כל שטחו לראשונה, לתערוכות של יוצרי טקסטיל בישראל
מבטים על אז ועכשיו
16.12.2024 – 1.5.2025

גור ענבר, חוט מחומר 1, 2024, חוט צמר טבעי, צביעה, אריגת טאפטינג ידנית, צילום דויד סת

חמש תערוכות חדשות במוזיאון הרצליה מציעות מבטים היסטוריים ועכשוויים על היצירה בתחום הטקסטיל והאריגה בארץ, משנות השלושים של המאה העשרים ועד היום.
התערוכות מתפרשות על פני המוזיאון כולו, עם עבודות של כ-40 יוצרות ויוצרים ותיקים וצעירים, ומשקפות פרספקטיבות שונות על המדיום. הן מדגימות את התפתחות התחום, שנתפס בעבר יותר כאומנות שימושית ודקורטיבית Craft, ועוקבות אחר החתירה של יוצרי הטקסטיל לניסוח שפה אישית וייחודית, תוך התייחסות לסוגיות של מגדר, זהות, שורשים והשפעות תרבותיות מבית ומחוץ.

/  סטרוקטורה: אריגה בישראל, מפונקציונליזם לאמנות סיבים
/  ציונה שמשי: דפוסי בדים בכתב ידה
/  אביב נצחי: סדנת ממבוש לאריגת שטיחים
/  קרובה אצל עצמה: פאטמה אבו רומי
/  גור ענבר: חוט מחומר

זה למעלה מעשור אנו עדים לפריחה מחודשת ותצוגה אינטנסיבית של תערוכות העוסקות בהיסטוריה של אריגה, יצירת טקסטיל ואמנות סיבים במוזיאונים לאמנות וביאנלות לאמנות עכשווית. כעת, לראשונה בארץ, מוזיאון הרצליה מקדיש את כל חלליו לתערוכות של יוצרי טקסטיל. שתיים מהתערוכות קבוצתיות ונרחבות: התערוכה “סטרוקטורה” המוקדשת לאריגה בישראל, עומדת על המעברים מפונקציונליזם לאמנות סיבים. התערוכה “אביב נצחי”, מוקדשת לשטיחי הטאפטין שנארגו בסדנה של איצ’ה ממבוש בעין הוד, בין 1966 ל־1985, על בסיס ציורים של מיטב אמניות ואמני התקופה. שלוש התערוכות האחרות הן תערוכות יחיד: תערוכה המוקדשת לחתימת ידה הייחודית של ציונה שמשי בדפוסי הבדים שיצרה בין שנות השישים לשנות השמונים; תערוכה של ציורי פאטמה אבו־רומי, המתמקדת זה שנים בתיאור דקדקני ומוקפד של טקסטילים, שטיחים ורקמות מסורתיות המשולבים בדיוקנה העצמי. לצד ציוריה מוצג שטיח אורנמנטלי עשוי משיער נשים, שיצרה בשיתוף עם קבוצת נשים מנצרת. ותערוכה המציגה שטיחים שיצר גור ענבר, שכורך ביצירתו עבודה בקרמיקה ובטקסטיל ומשלב בין אסתטיקה עכשווית להיסטורית. התערוכות הנוכחיות מבקשות להציג תהליכי חקירה אינטנסיביים, יצירתיים ואוצרותיים, של הטקסטיל כמדיום. הן מדגימות את המהלכים המורכבים הפועלים בו, בדיפוזיה בין העיצובי לאמנותי; במעברים בין מלאכת היד לעבודת המכונה; בהשקה בין אמנות לאמנות שימושית, בחיבורים בין תקופות ובין חומרים, במעברים בין פיגורטיבי למופשט, בכינון מסורות ובפרימתן, בבחינת סוגיות פנים־מדיומליות לצד עיסוק בשאלות של זהות, פמיניזם, מגדר, שורשיות וזרות ובשיקוף של תפיסות אידיאולוגיות, ולעיתים אוטופיות, ביחס למקום ולזמן. נושאים אלו נבחנים בכל אחת ואחת מהתערוכות כמו גם בקשרים הנרקמים ועולים ביניהן.

לדברי ד”ר איה לוריא, מנהלת ואוצרת ראשית מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית: “בעשור האחרון, תוכנית התערוכות במוזיאון הרצליה חותרת שוב ושוב לעיין במרחבים אלה, לנסות ולפתוח הגדרות, לערב בין דיסציפלינות, לעיין מחדש ובאופנים שונים ביצירות מוכרות ונשכחות מאוסף המוזיאון וליצור חיבורים בין־דוריים המזמנים מפגש מקרוב עם מגוון של יוצרות ויוצרים, חדשים, מוכרים ונשכחים, מהארץ ומחוצה לה, מתוך פרספקטיבות פרשניות עכשוויות”. עם התערוכות הללו נמנו, בין השאר, “חנה לוי” (אוצרת: רותי חנסקי אמיתי, 2019); “בניין יד: פיסול קרמי רב־דורי (אוצרת: טלי קיים, 2021); “אילנה אפרתי: בעקבות גן העדן של הציפורים” (אוצרות: איה לוריא ונטלי טיזננקו, 2021); שהגיב לשטיח של דיאנה שור מאוסף המוזיאון; “דורית יעקבי” (אוצרת הדס קידר, 021); “בתיה אפולו” (אוצרים: איה לוריא ואורי דרומר, 2022); “אבן בד ומספריים: בעקבות שמואל כץ, רות צרפתי ואראלה (במערך התערוכות “ספרו לי עוד”, אוצרים: יובל סער ושוע בן ארי 2023); ו”אוזיאש הופשטטר” (אוצר: יאיר גרבוז, 2024). קראו מאמר בנושא

זאן (הנס) ארפ אישה, שנות ה-70 של המאה ה-20 שטיח קיר טפטין, סדנת ממבוש, עין הוד. צילום אבי אמסלם

סטרוקטורה: אריגה בישראל, מפונקציונליזם לאמנות סיבים
תערוכה קבוצתית
אוצרת: נגה ברנשטיין
בהשתתפות: שיר אוחיון, ישעיהו איש גבאי, רחלה אנג׳ל הדר, ורדה בן טל, מרים ברוק־כהן, ישעיהו איש גבאי, יעל גלס, נאורה ורשבסקי, חיים חכמיאן, קתי חלפין, רוני יחזקאל, גלי כנעני, יהודית כץ, תומר לחם, שולה ליטן, רינה מילון, טל נרקיס, אלכסנדרה (סאשה) סטויאנוב, זיוה עמיר, נורה פרנקל, סימה קונסון, רות קייזר, יוליה קיינר
“שתי קבוצות של חוטים המצטלבים בזווית ישרה”, כך, בפשטות, הגדירה יוליה קיינר, מחלוצות האריגה המודרניסטית בישראל, את מלאכת האריגה. על פי קיינר, מהות ההבעה האסתטית של הטקסטיל הארוג מושתתת על חיבור בין חוט שתי וחוט ערב באמצעות הנול. בתערוכה מקיפה זו, הסוקרת לראשונה את תחום האריגה בארץ, מוצגות עבודות של 22 יוצרות ויוצרים שפעלו משנות הארבעים של המאה העשרים ועד היום. העבודות משקפות את המנעד הרחב של אריגה שהתפתחה מתוך עקרונות הפונקציונליזם, ומתוך זיקה למסורת בת מאות שנים וניסיון מתמיד למתוח את גבולותיה.
החלוקה לחללים מצליבה בין ההיסטורי לעכשווי, ומשרטטת יחסי גומלין בין עיצוב, מלאכת יד ואמנות, בין מגמות טרנס־לאומיות לנסיבות מקומיות, ובין התעמקות מופשטת פנים־מדיומלית לעיסוק בתמות ביוגרפיות ופוליטיות. לאורך ההיסטוריה שימשה האריגה הן לצרכים מעשיים – מחסה, מעטפת לגוף, בידוד – הן כמדיום אסתטי ואמנותי, כדוגמת אריגת הטַפֵּטִין (tapestry) המשמשת ליצירת תמונות גדולות ממדים. האריגה המודרניסטית שהתפתחה במאה העשרים שאפה לערער על ההפרדה בין שימושיות ואסתטיקה, ובין האמן ובעל המלאכה.
האריגה החדשה התבססה על עקרון הפונקציונליזם, שמשמעו לא רק עיצוב בשירות פונקציה שימושית, אלא עיצוב הנובע אובייקטיבית מהחומר ומתהליך הייצור, בין שמדובר בבד שימושי ובין שבעבודת קיר. באריגה פונקציונליסטית אלמנט ההבעה המרכזי הוא מבנה האריג עצמו והמשחק בין חיבורי אריגה שונים, ולכן היא נקראת גם אריגה סטרוקטורלית. אריגה זו השתרשה בארץ דרך פעילותה של מחלקת האריג בבית הספר בצלאל החדש לאמנות ואומנות בשנים 1941–1969, ושלהיסטוריה שלה מוקדש אחד מחללי התערוכה. בשנות השבעים חברו בוגרות המחלקה לאמניות טקסטיל נוספות בהנחת אבני היסוד להתפתחותה של אמנות סיבים ישראלית, בזיקה ישירה לזירה הבין־לאומית. הן המשיכו לפתח אריגה סטרוקטורלית, מבוססת מבנה, אך מתחו עוד יותר את גבולות המדיום ואת פוטנציאל ההבעה של אריגה בדו־ממד ותלת-ממד. בשלהי המאה העשרים התפתחה האריגה גם למדיום פיסולי, שלעיתים לא נעשה כלל בנול אלא בחיבור חופשי של סיבים וחומרים אחרים. דרך זיקות בין־דוריות וקשרי הוראה, המוטעמים לאורך התערוכה, ממשיכים אורגות ואורגים בארץ לחקור את מהות החיבור בין שתי וערב ואת הפוטנציאל האסתטי והרעיוני הטמון בסטרוקטורה של האובייקט הארוג.

גלי כנעני, לינו מס_ 3, מתוך הסדרה ספריות, 2024, ספרים, הצבה, מידות משתנות (צילום רוני כנעני)

אביב נצחי: סדנת ממבוש לאריגת שטיחים, עין הוד, 1966–1985
תערוכה קבוצתית
אוצרת: צאלה קוטלר הדרי
אמנים: עובדיה אלקרא, מרדכי ארדון, ז’אן (הנס) ארפ, נפתלי בזם, יוסל ברגנר, שרגא ווייל, אנה טיכו, מרסל ינקו, אביבה מרגלית, דני קרוון, אברהם רטנר
שטיחי קיר אמנותיים זכו לעדנה מחודשת, בישראל ובעולם, בשנות השישים של המאה העשרים. “האופנה האחרונה” לא פסחה על חושיו המחודדים של האמן יצחק (איצ’ה) ממבוש, שהיה עסוק באותן שנים, יחד עם זוגתו אביבה מרגלית־ממבוש והאמן מרסל ינקו, בהקמה, פיתוח וביסוס של כפר האמנים והאמניות עין הוד. העשורים הראשונים בעין הוד התאפיינו ביצירת מרחב של “אמן־אומן” המשלב בין אמנות גבוהה למלאכת יד, או כפי שינקו וממבוש כינו זאת, “אמן־ארטיזן”. הם שאפו לייסד שורשים לאומיים לאמנות הישראלית הצעירה, להטמיע את האמנות בחיי היום־יום ולבסס מקור לפרנסת אמנים. על כן, בסוף שנות החמישים פתחו בני הזוג ממבוש מרכז לאמנות ומלאכת מחשבת בעין הוד. בשיאו, בשנות השבעים, היו במרכז סדנה לקרמיקה, סדנה להדפס – וגולת הכותרת, סדנה לאריגת שטיחים.
בתערוכה הנוכחית מוצג אוסף השטיחים שנוצרו בסדנת ממבוש, אחרי שנים רבות שלא נחשף לקהל, לצד פריטים היסטוריים מסדנת האריגה, תצלומים וקטעי וידאו תקופתיים. החשיפה המחודשת של המפעל המיוחד, במסגרת מוזיאלית, מתמקדת בפרק שכמעט לא זכה ליחס אוטונומי ונתפס עד כה כעין הערת שוליים ליצירתם של האמנים. סדנת האריגה התמחתה בשטיחי קיר אמנותיים בטכניקת הטַפֵּטִין (tapestry) – מלאכת אריגה ידנית בנול המאפשרת יצירת דוגמאות מורכבות. בטכניקה זו חוטי הערב נקשרים על פני חוטי השתי, הנותרים סמויים מן העין. שורשי המלאכה במאה ה־15 בצרפת. בטכניקה ובשפה האיקונוגרפית נכרכו המקומי והאוניברסלי זה בזה. רבים מהשטיחים שנוצרו בסדנה הציגו תמות, מוטיבים וסימבולים יהודיים־תנ”כיים, כמו המנורה, לוחות הברית, תיבת נוח או הר סיני. חלקם התאפיינו בסגנון מופשט תקופתי או הציגו את נופי הארץ. מרבית השטיחים התבססו על יצירות חדשות שיועדו מראש לאריגה כשטיחים, אך חלקם התבססו על ציורים קיימים. בתהליך היצירה נדרש מעבר ממדיום הציור למדיום האריגה, המצריך שליטה גם באיכויות כמו־פיסוליות. השטיחים התאפיינו בתעוזה צבעונית מרשימה, שהשתמרה גם אחרי שישים שנה. בכמה מהם בולטת טכניקה ייחודית של עירוב גוונים ליצירת טקסטורות מורכבות. בשטיחים ספורים המבע הוא רישומי מונוכרומטי ומינורי, בגוני שחור ולבן. התערוכה בוחנת פרק היסטורי, קצר אך חשוב, באמנות ובתרבות הישראלית, שבו נקשרו יחדיו מלאכת יד, עיצוב טקסטיל ואמנות. ייצור השטיחים בסדנה, שנעשה בשיתוף פעולה עם מיטב האמני מישראל ומרחבי העולם, ביטא עמדה אמנותית כמו גם תחושת שליחות ציונית.

מרים ברוק־כהן, אלימות מילולית, 1995

ציונה שמשי: דפוסי בדים בכתב ידה
אוצרת: יובל עציוני
לב התערוכה הוא הבדים המודפסים שעיצבה ציונה שמשי (1939–2018, ישראל), אמנית רב־תחומית שעיקר פרסומה בא לה מעבודתה כפסלת קרמיקה, כאוצרת וככותבת. לצד הבדים שעיצבה בשנים 1963–1984 מוצגים בתערוכה חומרי ארכיון כגון תצלומים וסקיצות, וכן פריטי קרמיקה, המספקים הצצה ויזואלית לשפה האמנותית הייחודית שפיתחה שמשי. המפגש הראשוני עם הבדים המודפסים של שמשי הוא חוויה חזותית חושנית. זוהי הפעם הראשונה שבה הם מוצגים באופן אוטונומי, המאפשר לצופה להתוודע לייחודם. השוואה איקונוגרפית בין הבדים לחומרי הארכיון והפיסול מגלה מערכת הוליסטית ורב־תחומית של מוטיבים ודגמים חוזרים, בצבע רווי או במרקם מחוספס. קו המתאר הדומיננטי המאפיין את יצירתה והשימוש הנועז שלה בצבע מחברים בין תפיסת מסורת ומוטיבים קדומים לבין סגנון ברוח תקופתה, כמו גם בין מקומיות לפרספקטיבה אוניברסלית רחבה. שמשי לא הבדילה בין השימושי לאמנותי, ונעה בחופשיות בין הבד לחומר הקרמי. לדבריה, הרעיונות שלה נודדים בין דיסציפלינות. בכלל יצירתה, וגם בעבודות הטקסטיל שלה, שמשי הציעה דימויים ארכיטיפיים סוערים המונחים על מצע תרבותי עשיר ומרתק.
ציונה שמשי נולדה בתל־אביב וחיה בה מרבית חייה. היא עסקה בעיצוב טקסטיל, בפיסול בחומר, בעיצוב תכשיטים, בעבודות מחשב, בהוראה, באוצרות, בכתיבה ועוד ועוד. בשנים 1956–1959 למדה אמנות במכון אבני וב־1959 נסעה לניו־יורק, שם השתלמה בלימודי קרמיקה ועסקה בעיצוב טקסטיל, בין היתר של פרוכות לבתי כנסת. לאחר שובה לארץ ב־1963 עבדה במשכית כמעצבת בדים מודפסים וכמתאמת הפקה שלהם. שמשי עיצבה אריגים גם עבור חברות טקסטיל נוספות, כגון מפעל האריגה אטון וחברת רקמה של המעצבת רוז’י בן יוסף. עבודות רבות שלה – כגון שטיחים וקירות דקורטיביים – הוצגו במרחב הציבורי. בשנים 1979–1988 עמדה בראש המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. משנות השמונים עסקה רבות במחקר, כתבה על אמנות ותרבות בעיתונים וכתבי עת והייתה פעילה בשדה האמנות בארץ. לאורך השנים אצרה עשרות תערוכות, זכתה בפרסים ובהוקרה והציגה באינספור תערוכות. זו תערוכת היחיד הראשונה שלה מאז הלכה לעולמה ב־2018, בגיל 79.

פאטמה אבו רומי, שני חמורים , 2022, צילום דניאל סגל

קרובה אצל עצמה: פאטמה אבו רומי
אוצרת: יעל גילעת
התערוכה “קרובה אצל עצמה” מציגה את עיסוקה העקבי של פאטמה אבו רומי בדיוקן עצמי לאורך שני עשורים כתמה מתפתחת, שבה יש תפקיד מרכזי לבדים ולאריגים העוטפים ומכסים את הדמות הראשית או המוטלים לצידה. הצבתן המשותפת של עבודות שנעשו במהלך השנים מזמינה להתבונן, לחוות ולחשוב על המהלכים האמנותיים, הן הסגנוניים הן התוכניים, שבזכותם הייתה אבו־רומי לאמנית פורצת דרך. היופי המרהיב של עבודותיה הוא חלק מהייצוג של מורכבות חייה כאישה פלסטינית בישראל, ובה בעת הוא מגלה את כוחה של התנגדות הנושאת את חותם האהבה. לצד ציוריה מוצג שטיח קיר אורנמנטלי שיצרה משיער יחד עם קבוצת נשים מנצרת. העבודה יחד סביב השטיח תועדה בעבודת ווידאו המלווה את התערוכה. בסדרת ציורים מהשנים האחרונות תיארה אבו רומי את דמותה כשהיא אוחזת שטיחים ואריגים, נושאת אותם או ניצבת מולם, חלקם פרושים לכל אורכו של בד הציור ואחרים מגולגלים כעמודי מקדש או כמטען כבד מנשוא על גבה. מבטה מכונס ומרוכז, נסוג לתוך הציור ונרתם לעשייה ציורית שבה מיטשטשת ההבחנה החותכת בין הדימוי והרקע – מוטיב שכיח בציוריה המוקדמים של אבו רומי. לעיתים השטיח או האריג משמשים תחליף לדמותה, כמעין דיוקן עצמי הנושא את עקבותיה של ביוגרפיה פרטית וקולקטיבית כאחת. דיוקן עצמי כאספקלריה של התנאים והחומרים שמהם נרקמים החיים במישור הפרטי והפומבי, במרחב הביתי־משפחתי והחברתי.

אבו רומי מעידה ביצירותיה על מציאות חייה, בגוף ראשון. בהיותה “קרובה אצל עצמה”, היא בוחרת לביים את עדותה על מנת לייצג את המציאות החברתית־פוליטית־מגדרית השוכנת מתחת למעטה המציאות הנתפסת כעובדה. ציוריה המדוקדקים של אבו רומי, הנוצרים בעבודת מכחול דקיק וביד חופשית מתוך משמעת עבודה חמורה וסיזיפית, מעלים גם את מה שמעבר: מה שמבצבץ בתודעה של היוצרת ובתודעתם של המתבוננים והמתבוננות, הכרוך בזיכרון התרבותי שלהם ובמיצובם על ציר ההיסטוריה המסוכסכת של המקום הזה. האמנית פותחת צוהר דיאלוגי לכל מי שמוכן ומוכנה לגלות את החוטים הקושרים בין עיסוקה בדיוקן עצמי ובייצוגים של טקסטיל לבין זהות וזיכרון.

ציונה שמשי, ללא כותרת, 1963-72 עבור משכית באדיבות ארכיון האופנה והטקסטיל עש רוז, שנקר. צילום אחיקם בן יוסף

גור ענבר: חוט מחומר
אוצרת: גלית גאון
“איך אנחנו בוחרות את החומר הספציפי שלנו, את אמצעי התקשורת שלנו?” שאלה מעצבת הטקסטיל אנני אלברס. “בטעות. משהו מדבר אלינו, צליל, מגע, קשיות או רכות. הוא תופס אותנו ומבקש מאיתנו לקבל צורה. אנו מוצאות את השפה שלנו, וככל שאנו מתקדמות אנו לומדות לציית לכללים ולגבולות של החומר”. השאלה אם היוצר בוחר את חומרי הגלם שלו או שהם בוחרים אותו מלווה כמעט כל מפגש עם גור ענבר. מאז סיום לימודיו במחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל, ב־2015, הוא מותח את גבולות עשייתו דרך גמישות חומרית ושפה צבעונית. בשנה האחרונה, מצא עצמו ענבר בתהליך למידה חדש, מרתק וסוער. ידיו, שהיו בעבר מכוסות תדיר בחומר קרמי רטוב, מובילות עכשיו חוטים וקושרות סיבי צמר לשטיח תלוי. הוא משתמש בקנבס הקרמי, כמו בזה הטקסטילי, לפיתוח שפה צבעונית ועשירה. תשוקתו לצבע, למשטחים ולטקסטורות מחד גיסא והחופש או השחרור שלו מהדימוי הנרטיבי מאידך גיסא הובילו את ענבר לפיתוח “כתב יד” – שפה ייחודית ומובחנת. מלאכות החומר והטקסטיל מלוות את החברה האנושית מימי קדם. בעשורים האחרונים, זוכות שתיהן למחקר חדש ולמבט רענן של יוצרות ויוצרים צעירים. התערוכה הנוכחית משקפת – כדגימת די־אן־איי – את התנועה העכשווית המתרחשת ברחבי העולם מחומר לטקסטיל. חומרים ישנים, מחשבות חדשות.

שמש וציפורים, ציונה שמשי 1965 הדפס עבור מלון הילטון, תל-אביב באדיבות ארכיון האופנה והטקסטיל עש רוז, שנקר. צילום אחיקם בן יוסף.

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הבנים 4, הרצליה
שעות פתיחה: ב’-שבת 10:00 – 14:00 ג’ וה’ גם אחה”צ ב- 16:00 – 20:00