ממרכז ועד לפריפריה, אם זה בית ספר, או מרכז קהילתי, ספריה או מוזיאון, ערי ישראל זרועות במבנים שתכנן: אדריכלות של פתיחות, של צבע והומור, משתנה ומתרעננת ללא הפוגה, משנה מוסכמות, קורצת לאופנות המתחלפות. ספר חסר תקדים ברוחב היריעה שלו, על האדריכלות של דוד נופר, מנסה לארוז מבחר מעבודותיו אלה ולספק תובנה על עבודתו ועל תכנון מבני ציבור בישראל, בכלל.
עיצוב: דינה שהם. הפקה מהודרת ויוקרתית במיוחד.
כריכה קשה. 400 עמודי צבע. עברית-אנגלית.
334 ש”ח כולל משלוח בדואר.
דוד נופר – אדריכל בחיפוש מתמיד / מאת אדריכל עמי שנער
“אינני שייך לבעלי סגנון אחד מובהק… הסגנון הוא התכונה… שפה אחת ודברים אחדים…
באתי להתעכב על הדרך, על החיבוט והחיטוט, על התהליך וההרהור, הרעיון והמהות
שבטרם… לא כל צורה מחפשת צידוק… לא כל חלל ראוי, ולא כל הקשר חשוב..”
האדריכלות המגוונת של דוד נופר, שרק חלקה מוצג בספר זה, משקפת עשייה אינטנסיבית של אדריכל בעת בה ישראל נבנית ללא הרף ומשנה פניה לבלי הכר. יש בעבודתו של נופר מגע אישי רב ועם זאת היא כמובן גם בבואה של דור האדריכלים שמטביע במידה רבה את חותמו בשלושים ויותר השנים האחרונות.
אנסה לשייך את נופר לדור האדריכלים השלישי שלאחר קום המדינה. הדור הראשון, מאז קום המדינה ועד לשנות הששים המאוחרות של המאה הקודמת, פעל בעיקר בשירות צרכי השיכון הבוערים בבואו לספק את קורת הגג המינימלית למיליוני המהגרים ובתנאי מחסור. דור מגוייס שהציב את השיכונים הציבוריים האחידים בכל מקום, לטוב ולרע, בעשרות עיירות הפיתוח שידעו בעיקר קשיים; אדריכלות “מודרנית“ כפי שכונתה אז, צנועה מאד, לרוב די דלה, המשקפת את תקופת הצנע.
גם בתי הספר ומוסדות הציבור ה“רגילים“ היו מעתה ולמשך שנים רבות בסיסיים לא פחות, חזרתיים, דלים. כניגוד לכך מעניין לציין שהוקמו גם לא מעט מבני ציבור “לאומיים“ שהיוו הישג אדריכלי שמשך אז תשומת לב אפילו בחו“ל — בנייני אוניברסיטאות ראשונים, מוזיאונים, היכלי תרבות, בתי המשפט וכמה “שיכונים לדוגמא“. רובם ככולם בבטון חשוף, אדריכלות ברוטליסטית כפי שכונתה לימים, בוודאי בהשראת מקומות אחרים, כמו תמיד, אך כזו שזוהתה במידה רבה עם ארץ מתחדשת, דלת אמצעים אך פורצת דרך.
הדור השני, שאפשר למקמו מאז 1967 ועד לשנות ה 90- של המאה הקודמת, חווה כבר את ישראל המתרחבת ומתבססת, המגלה כך למשל את ירושלים ה“מאוחדת“ באור שונה, בשכונותיה החדשות הענקיות ועם אדריכלות משוחררת כמעט בן לילה מסגפנות העבר: אבן וקשתות לרוב, “חומות ושערים“, דירוגים וקולונדות — ולא מעט ראוותנות. זו היתה ראשיתה של התרחקות מן המודרניות הרזה — בשפה אדריכלית שכונתה לימים “פוסט–מודרנית“. המונח עצמו השתרש אצלנו רק בסוף התקופה, באיחור אופייני לאחר הופעתו במערב, טרם התנדפותו.
השיכונים הציבוריים בשנים אלו, שירת הברבור של חברה סוציאליסטית, המשיכו להיות לא יותר מפונקציונליים גרידא, עדיין עיוורים לצורך ביצירת מרקם עירוני שלא נחשב כלל כערך; כך שכונות ה“בנה–ביתך“ שהתרחבו מאד לאחר המהפך השלטוני–תרבותי של 1977 המחליפות את חרפת השיכון בפירבור זוחל, בשם “איכות חיים“, כאשר הרחוב העירוני המאובק ניגף והולך בפני הקניון החדש המופיע בסערה.
אולם בתחום מוסדות הציבור והקהילה אין שינוי של ממש: בתי–ספר יסודיים נבנים בשנים אלו לרוב בבנייה מתועשת חזרתית מאד, שבלונית, משופרת אך מעט מאד בפרוגרמות ובתקציבים ביחס לדור הראשון. עבודותיו המוקדמות של נופר נטועות בהקשר חברתי, כלכלי ותרבותי זה.
הדור השלישי, הפעיל בשלושים השנים האחרונות משקף ככל שניתן לנתח כעת, מציאות פוליטית–כלכלית שונה; חברה פתוחה יותר, מבוססת שוק פרטי, שבהכרח פוער פערים חברתיים–כלכליים גדלים אך מציג גם הזדמנויות רבות; כלכלת היי–טק וסטרט–אפ חלוציות וגלובליות ועם זאת בריחה עקבית מהחלטות מכריעות באשר לגבולותיה, למטרותיה ולאופייה של תרבותנו. בחברה מופרטת זו עוברת יוזמת הבנייה לשוק הפרטי המתרחב והולך, חזק הרבה יותר מבעבר, תחרותי יותר, המבוסס על יכולת בחירה רבה מתמיד של הפרט, לעצב את סגנון חייו. מותר כעת גם לרדוף אחר החיים הטובים, העולם קרוב יותר, המידע זורם יותר, ובזמן אמיתי. פלורליזם וביזור סמכויות מאפשרים לא רק לפרט להתבטא, גם כל רשות מקומית יכולה ביתר קלות לפתח את מאווייה, ערים מתחרות זו בזו על תושבים, יוזמות ופרויקטים.
על רקע זה מתפתחת השפה האדריכלית של נופר בשנים האחרונות. המציאות היום יומית של תכנון מבני חינוך וציבור קהילתיים, עיקר עיסוקו של נופר כאדריכל, עדיין אינה קלה: תקציבים צנועים יחסית למבני ציבור בחו“ל — נמוכים ביותר, פונקציונליות מעל הכל; ערכים אדריכליים אחרים — רעיוניים, אסתטיים, עירוניים — אינם ממש נספרים, לוחות הזמנים לתכנון ולהקמה תמיד דוחקים. גם הפיתוח
הנופי לרוב מינימלי ביותר. בולטות לעתים יותר מכל הגדרות מגושמות בשם הביטחון; הבנייה גם לעולם לא מסתיימת, רב שלבית ומרובת תוספות.
בהקשר זה היצירתיות הבלתי נלאית של נופר, כפי שמשתקפת בספר, באה להפיח רוח חיים בהגדרות היבשות כשלעצמן של פרוגרמות משרד החינוך: “בית–ספר יסודי“, “קריית חינוך“, “בי“ס מקיף“ ודומיהם. נופר נע ללא הרף בציר שבין פירוק לאיחוד, סטטיות ודינמיות, צורות, נפחים וחומרים הבוקעים זה מזה, לעתים כמו מתנגשים האחד במשנהו. הרצון לחדש ללא הרף, לנער את האבק מהפרוגרמות היבשות של פקידי ממשלה מניע את נופר כמנוע טורבו.
השפה האדריכלית של נופר מציגה פעמים רבות מעין קולאז׳ של השפעות במודע ממסעותיו הרבים ביפן ובאירופה אחר האדריכלות העכשווית. אין הוא כבול לסגנון מסוים, עד כדי כך שאותו בניין הנבנה בשלבים שונים לאורך השנים ישקף לבסוף את הצורות המתחלפות בכל שלב. לעדותו של נופר עצמו, עבודתו מהדהדת את יצירותיהם של אדריכלים כדניאל ליבסקינד, מריו בוטה, סטיבן הול, רם קולהאוס, ז׳אן נובל, פיטר קוק, טויו איטו או סג׳ימה היפנים ורבים אחרים.
נופר אינו נרתע, בתהליך ההתפתחות והשינוי של עבודותיו, לדלג מהשראה אחת לאחרת. את העקביות התחבירית והסגפנות האדריכלית–הנדסית עליהם חונכנו בשלהי המודרניזם, זה שלקח את עצמו
ברצינות יתרה — לא תמצאו בעבודתו ולא במקרה.
ולבסוף בנימה אישית: אני מכיר את דוד מזה עשרות שנים, מאז התחלנו את לימודי האדריכלות בטכניון ועל אף ששורשיו בעולם הדתי–לאומי, כבר אז היה יוצא דופן במרחב התרבותי בו גדל — חברה שאמנות בכלל ואדריכלות בפרט אינה בראש מעייניה. ואמנם נדיר גם היום למצוא בקרב קהילת האדריכלים אנשים מסורתיים. אולם אין כאן מקום לקלישאות: גישתו של נופר האדם לחיים בכלל — גישה ליברלית, מתונה, מקבלת את האחר ותמיד פתוחה ברוב קשב לעולם הרחב — משתקפת נאמנה בעבודתו: אדריכלות של פתיחות, של צבע והומור, משתנה ומתרעננת ללא הפוגה — ומשנה מוסכמות.
