בשטח של 37 קמ”ר, שזה בערך כגודל מרכז תל-אביב (המשתרעת על 52 קמ”ר), חיים 33,000 תושבים בלבד. היא אחת מ-6 המדינות הזעירות באירופה (מדינת האפיפיור, הוותיקן, נחשבת כקטנה ביותר ואחריה מונקו, ששטחה 2 קמ”ר).
גודלה הזעיר ומיקומה ההררי, היו חלק בלתי נפרד מהסיבה להישרדותה. בעוד שמסביבה התרחשו אין ספור מלחמות אירופיות במהלך 1,700 השנים האחרונות, סן מרינו הננסית מעולם לא היוותה איום משמעותי וגם לא כזה שחובה לכבוש. כאשר מסביבה צבאות קמו ונפלו והגבולות השתנו כמעט ללא הרף, ממלכת סן מרינו הצליחה להישאר אי של שפיות. האוטונומיה שלה אף כובדה על ידי נפוליאון כשפלש לאיטליה. (האמת שהיא נכבשה פעמיים בלבד לאורך כל ההיסטוריה שלה, אך לזמן קצר בלבד).
בנוסף, היא הייתה מובלעת של איטליה והגנה על עצמה באמצעות מבצרים הבנויים במרומי הרי האפנינים, עליהם היא יושבת. חלק גדול מהעיר תחום בתוך חומות עתיקות ומתנשא מעל טירה בשם מגדל גואיטה, על ראש הר טיטאנו. מאז איחוד שאר חצי האי האיטלקי במאה ה-19, סן מרינו שמרה על יחסים דיפלומטיים שלווים בדרך כלל עם האומה הגובלת הבודדת שלה.
עיר הבירה נקראת סן מרינו סיטי ושני מנהיגים, המכונים ‘קפטן יורש העצר’ מנהלים את המדינה. שניהם מתחלפים כל שישה חודשים, בשיטה שתחילתה במאה ה-13. בשנת 1600 אומצה חוקה בסן מרינו. סן מרינו היא המדינה הראשונה שבחרה באופן דמוקרטי ממשלה קומוניסטית. לאחר התמוטטות השלטון הפשיסטי באיטליה ב-1945, המפלגה הקומוניסטית סמריניזה נבחרה ושלטה עד 1957.
הכלכלה של המדינה נסמכת על תיירות והיא מומלצת לתיירים – אפשר לבקר בכל המדינה ביום אחד והתושבים נחשבים כנחמדים ביותר בכל אירופה. ניראה שכל מי שתפגשו שם, זה ביום טוב שלו. אין פשע במדינה, הכלא היחיד בה ריק ומיותם והסכנה היחידה היא תאונות דרכים. המדינה ליברלית ומתירנית, פתוחה ושווה לכולם. יותר נשים מגברים מחזיקות בעמדות מפתח במדינה והמדינה בראשותו של הומו מוצהר Paolo Rondelli.