מבט על סגנון החיים ועיצוב סביבת המגורים בעולם כיום, מזהה בבירור שובע מהייצור התעשייתי ההמוני ומהעיצוב ההיי טקי הקריר והמנוכר ומנגד כמיהה לעיצוב אישי ואינטימי, ידידותי וכזה המדגיש את ייחודנו כפרטים בתוך הכפר הגלובלי ההולך ומתרחב. כשכולם לובשים קלווין קליין ונועלים אדידס – בטוקיו, בניו יורק, בלונדון ובתל אביב – אנחנו רוצים משהו יחיד ומיוחד, שיש רק לנו ושאין לאף אחד אחר. רוחות חדשות מנשבות כיום, מעיצוב הבגדים ועד לעיצוב סלון הבית: עידן העיצוב האישי, האחד והמיוחד העשוי במיוחד בשבילך.
בסרט “לב פראי” מסביר ניקולאס קייג’, שמעיל העור שלו, הוא עבורו “סמל של האינדיבידואליות והחופש שלו”. נעמי קליין, הכוהנת הגדולה של המלחמה בגלובליזציה, הייתה מגלה את עיניו שאנחנו לא באמת חופשיים בבחירת מוצרים, מאחר ואנחנו בוחרים מתוך אלטרנטיבות שמספקים עבורנו תאגידים.
המוטיב המכרזי של המהפכה התעשייתית, היה מירכוז, שאיפה לממוצע. כך התעשייה שולטת בכלכלה העולמית, בסטנדרטיזציה – הפקת כמה שיותר יחידות בסרט נע, בכמה שפחות כסף. זה היה הכלל עליו הסכימו הקפיטליסט הנרי פורד וגם המרקסיסט יוזף סטלין – הערך שבייצור ההמוני. בני האדם זכו אמנם להרבה מאד מוצרים, אך כמו שהנרי פורד אמר: “הם יכולים לקבל מכונית באיזה צבע שהם רוצים, בתנאי שהיא תהיה שחורה”.
אלא שהמגמה השתנתה בעשורים האחרונים וכיום, השוק מתחשב במקביל לסטנדרטי, לפופולארי, ל”טרנדי” ו”זה שיש לכולם” – גם בטעמו של האינדיבידואליסט והוא מזהה אותו כיעד שיווקי. לא עוד “מידה אחת המתאימה לכל” ולא “אחד למען כולם” אלא “כולם למען אחד”.
הלך רוח זה מאתגר מעצבים רבים באינספור ביטויים, מעניק להם השראה להציע מוצר אישי וייחודי, המורד בתעשיית ההמונים, המותאם רק לנו ואין לכל אוכלוסיית הפלנטה. מעצבים אפילו מוותרים לעתים על הטכנולוגיה המתוחכמת וחוזרים לעבודת היד וגם מייצרים מוצרים שימושיים, כאובייקטים אמנותיים לכל דבר, המוצגים בגלריות ולאו דווקא בחנויות מסחריות, תופעה שהוסיפה הגדרה חדשה ללקסיקון העיצוב: “design art”.
אניני הטעם שבתוכנו, משתמשים כיום במעצבים המשמשים כחייטים לעיצוב הבית. אם בעבר אפשרו לנו היצרנים, לבחור לעצמנו פריטי עיצוב לבית, רק מתוך מבחר מוצרי מדף רבים אך סטנדרטיים, שמוצעים בקטלוגים שלהם – הרי כיום לעומת זאת, המעצבים מאפשרים לנו לקבל כל פנטזיה שנשגה בה, עשויה במיוחד בשבילנו ובדיוק לפי טעמנו.
אין ספק, שמי שרוכש רהיט או גוף תאורה מעוצב, מחפש את החוויה שמעניק העיצוב לאובייקט ואת הערך המוסף, מבער לתפקוד היומיומי הפונקציונלי.
בעשורים האחרונים נוסף רובד נוסף לשוק האמנות ומספר פריטי עיצוב, לרבות רהיטים, נמכרו במחירים מסמרי שיער, בדומה ליצירות אמנות. עבודות עיצוב יחידניות לאספני אמנות, הם הביטוי הקיצוני של המגמה הרחבה להפוך מוצרים שימושיים לאובייקטים אמנותיים. אניני הטעם יעצבו וירהטו את סביבת המגורים או העבודה שלהם, ב”פיסים” אמנותיים. האובייקט האמנותי הוא יחיד ומיוחד, אישי ונאצל וככל שמתחזק הממד האמנותי שלו, הוא מתרחק מהאפרוריות היומיומית המאיימת על סיבתנו וחווית השימוש בו מתעצמת. הוא מתבדל מהמוצרים הנפלטים מפס הייצור לשימוש ההמון, באמצעות חתימת יד של המעצב-אומן, מקבל משמעות אייקונית ומחירו מאמיר בהתאם.
מי שהיה בין הראשונים לזהות את המגמה הזו ונושא את הדגל שלה כבר שלושה עשורים בישראל, הוא המעצב אריק בן שמחון. אולם התצוגה רחב הידיים שלו (מבנה דו-קומתי בן 400 מ”ר) בדרום תל-אביב, הוא חממה לריהוט סלקטיבי, בעל חותם אישי ייחודי ומתבדל. בן שמחון שרכש מעמד של פורץ הדרך, מחפש בכל תקופה את התוצרים שיביאו אותו אל הקצוות החדים של העיצוב ויסמנו אותו כמוביל מגמה ודעה והוא מפגין יכולת לעבד ולשכלל את השפה והמסרים החזותיים של עבודותיו, לשמור על עדכנות ואף לחדש.
כמעצב רב תחומי, בן שמחון מביים סצנות עיצוביות של חדרי שינה, פינות ישיבה ופינות אוכל, כל אחת עם אווירה משלה, מאוכלסות באגרטלים, גופי תאורה, כדים ועבודות אמנות.
בן שמחון יודע “ללוש” בחומר ולמצות את הפוטנציאל הטמון בו. הרהיטים שלו הדוניסטים ללא בושה ובעלי נוכחות שובת עין שאי אפשר להתעלם ממנה גם בתוך מרחב גדול.
בן שמחון ממקומו בתל-אביב, מתחבר לקבוצת מעצבים בסצנת העיצוב העולמית כיום, אשר לא רק מוצריהם, אלא גם שמם מפאר כיום את הקולקציה שבאולמות התצוגה המיועדים לאלה המחפשים את היחיד והמיוחד במיוחד עבורם.